שליטה | כפייתיות
היי בן עמי, מה קורה בצרפת?
משקשקים אפרול כתום? מכשכשים בכוס עם קרח? מקשקשים בצרפתית?
אני מקווה שאצלכם הכל טוף. אצלנו בלבנט המיוזע, הכל (כמעט) בסדר. 50 חטופים, עשרות חיילים נהרגים לא-ברור-על-מה, נרמלנו. תחבנו ת'אצבע לתחת. משקיט ומנחם. כדאי לך לנסות את השטיק הזה. מנחם. מחכים שיפילו עבורנו ת'ממשלה. מצקצקים בהזדהות, מחזקים את מי שמעורר את חמלתנו, בולסים ומנרמלים.
אין טעם לספר לך על המאכלים שטרפנו אתמול ללא רחמים נטולי הומניות. חפים מחמלה שאנחנו.
דיברנו על מיני דברים לא ממש חשובים. התקנאנו בך ובטירתך הצפרפתית – דנו על רכש אחוזות בניכר, על כמה כייף לחזור לאותו מקום ובית שהוא שלך, בטאבו. שקלנו טירות לוחכות מפרץ באֶוויה יוון, בדקנו ריזורטים באיי תאילנד, מה אתה יודע – כמעט השתלטנו על אחוזה בפלונסק. ניסינו. כדי שלא נצ'תעמם.
שיא הערב היה כשדנו במלאכה אינסטלציונית של שרברב – בוא נקרא לו שָאבִּי – שאחד החוואים, מתוחכם ובעל כישורים טכניים, התבאס מאיך שהוא השאיר אחריו את הזירה. לעומתו, ראנצ'רו אחר – אצילות חמלתו מהדהדת בעמקים – היה דווקא מאוד מרוצה ממנו.
נגזרת שאיילה מתבקשת, האם היינו עדים לאבולוציה שרברבית? כלומר, ששאבי היה אינסטלטור מחורבן לתפישת האחד, הפך לשיבֶּר את הכיוון, חווה מָטמורפוזה אישיותית בואכה הפיכתו לשאבי בעל מקצוע נפלא? או, שבעצם הכל תלוי בנקודת ההשקפה והבחינה; מאיזה צד של הצינור '12 חוואים מציצים על סוגיה.
ואני הביישן הנכלם, חסר האופי והדעה, לא רציתי לחרב(ן) את השיח המעולה, תהיתי ביני לבין עצמי, האם שאבי ניחן בחריצתחת כיאה לאושיות התעשייה?
ומה בכלל רצינו להיות? מועדון חביירים כסופי שיער שדן בתחביבים ופרוצדורת בקלאב של פנסיונרים בקאנטרי אנגלוסקסי מוריק בהמיספירה הדרומית? מה זה החפירות האלה?
וגם היה מי שהתעקש ששיח מתוק וחמוד ככל שיהא, אינו משמעותי אם אין בו קונפליקט (או לימוד.)
וכן, אנשים שונים במידת נטייתם לשיח משמעותי, שזה גם אומר מוכנות לחתור ולהכנס לקונפליקט כדי לטעון שיח במשמעות.
בהמשך אף סכמנו שרובנו עדיין יכולים לייעץ לילדינו עצות רבות משמעות, כבדות משקל, ואנחנו עדיין מהווים פתרונות מפיצים אנרגיה, ועדיין אנחנו לא בעיה סופחת משאבים וטיפול כמו הורינו בשלב מסויים בזקנתם או נכדינו בינקותם.
רק אחד – נראה לחבריך שהוא עושה את זה להכעיס – הודה בביישנות נכלמת שהוא חלק מבעיה ולא מפתרון, סופח אנרגיה יקרה ולא מפיץ. והמניאק לא הסתפק רק בכך, אלא בבורותו גם גידף, הכפיש והשמיץ, בלי לדעת בכלל, שהעצות שהחוואים שמחים לנפק הן בבחינת
[] טרחנות מול חסרי אונים
[] רוטינות ופרוצדורות פרקטו-קונקרטיות, שיש להורים בהן ניסיון קודם
[] או יכולת של עזרה כספית או תשומתית שווה כסף.
בין ערימות התבן להררי המספוא הקולינרי המשובח גם דנו בהבדל בין 'כפייתיות' לבין 'חתירה לשליטה'.
ו-יו קנואו בן עמי, החוואים שלנו הם פרקטו־קונקרטים. אנשי מעש. הקאובויים צריכים אבחנה ברורה.
ערטילאיות היא משהו בשמיים, לא פרקטי, זה לא cup of הקולוסטרום שלהם. 'אבסטרקט' נשמע יותר טוב בצרפתית. בפריז. כשגשם קייץ מזרזף ברקע.
אמרנו שיש מי שמחלק אנשים לפי ארכיטיפים של 'ביצועיסט', 'אדמיניסטרטור', 'יזם' או 'מתכלל'.
שרוב האנשים מתאפיינים בראשי ומשני ושיתר האיפיונים רדומים. החוואים תיארו עצמם כ'יזמים', וכביצועיסטים', אנשי מעשה עם יוזמה. אחד אף ייחס לעצמו אינטגרטיביות – תכלול. אני מצפה שגם אתה תעיד על עצמך כ'ביצועיסט עם יכולת ייזום'. נכון?
ואיזו תכונה נותרה יתומה? איש לא העיד על עצמו שהוא מתאפיין כאדמיניסטרטור. איך אמר אשי שלנו המתוק – אדמינסטרטור היא תכונה שסובלת מיחסי ציבור גרועים.
כולנו רוצים להמשיך לאחוז באמונות, בערכים, בהרגלים ובמסורות שלנו, ובה בעת לראות עצמנו כצעירים ומאגניבים, ולא להיתפש כסאחים, קונפורמים, קונסרבטיבים טרחנים, חותרי נורמטיביות. לסאחיות וליתר יחסי ציבור גרועים.
אז בן עמי מותק, מה אתה? מה יאמרו עליך בני ביתך? חותייר שליטה או כפייתי?
איך שואלים את זה בצרפתית?
אם גם אתה צריך דוגמה, שתבחין בין כפייתיות לבין חתירה לשליטה –
באחד מהפרלמנטים של חסרי חיים שמתכנס בבקרים באחת החומוסיות ברחובות המנשנשים של תל אביב – בשכונה שירון לונדון מתאר – 'יש בה יותר כלבים מאנשים ויותר גייז מסטרייטס.'
חוברים שם כמה לוזרים בקצה החיים, ושגם לפני סוף חייהם היו חסרי חיים. הם לא פרקטיים מי יודע כמה, וגם לא במיוחד קונקרטיים. חלקם אמנים לשעבר, משוררים לשעתיד, ולהיפך. לא יודעים לחלוב תרנגולת ולא לחלוץ פרה מביצה. ת'יודע, בעמק עוסקים בתחביבי מעשה, והנשים במחוזות החמלה והטיפול. התל אביבים הפלוצרים הרכרוכיים האלה, משכשכים בפלצף ורבלי.
אחד מיושבי הפרלמנט הוא בחורצ'יק שחצה די מזמן את ה- 80 ומשהו, ומגיע עם מטפל הודי צמוד. הוא מתיישב בכיסא מאוד מסוים, מקים אחר אם העיז לתפוס לו אותו.
ברגע שיושב, המטפל שלו מושיט לו שקית ממאפייה מפונפנת שאתה מכיר, ולפי מחיריה אולי אפילו מוקיר, שולף ממנה דניש מזוגג מרהיב, דולה רוגלע נוטייף פרג, פורס בתנועות מדודות ת'שקית – לא אסגיר את שם המותג רק ארמוז שהוא בצבע תכלת וכחול – שמשמשת כמפה, מניח עליה את המאפים. בינתיים מזכירו החרוץ מזמין לו קפה שחור, אוסף אותו כדח לאכול את הדניש, ללעוס ת'רוגאלע. כשמסיים, הוא מקפל במיומנות של אמן אוריגמי את השקית, משטח אותה כאילו היא סוג של בנדנה, מסמן לסגנו ההודי שיאחז לו בחגורתו מאחור, קם בתמיכתו כשהפורום אוחז בשולחן כקונטרה לכובד משקלו, והוא פונה לעבר השקיעה כשההודי אוחז בחגורתו.
אה, והוא תמיד ולעולם משאיר את השקית מקופלת על השולחן כמו כלב שמשאיר ת'חרא שלו על המדרכה.
יושבי המקום מתפעלים מההתנייה הזו של גם להביא אוכל ממקום אחר למקום מסחרי שיושבים בו, וגם שהוא משאיר אחריו את השיט שלו, גם אם מקופלת בתצורת בנדנה תכולה.
אחד מהיושבים, אני מכיר אותו – נודניק לא קטן – מפנה להתנהגות הזו שחוזרת על עצמה – הבן אדם לא לוקח איתו את השקית; היא גמרה את ייעודה, הוא מקפל אותה, ואיך אומרים אצלעם – סֶה טוּ.
האם להעיר לו? האם ההערה הוא אקט של אינטימיות על ההתנייה הזו או שזו חדירה לתחום הפרט. בינתיים מניח לזה, לא מעיר. לוקח את השקיקָקי ומשליך לפח הקרוב.
אחר, נמנע שונא קונפליקטים, גורס שהטקס אמנם נערך אבל להעיר, יעכיר את האווירה.
ואני הקטון, מסמן לעצמי – הנה עוד אחד שלא מבחין בין טקס לרוטינה. הרי באקט התברואתי שמותיר אחריו יש מין הרוטינה. אין שם שום מימד של ההסמלה, שבילתו אין טקס. הרי לא יתכן טקס בלי פעילות שמקשר באופן לא פרקטי בעליל בין מעשה או חפץ לבין מאורע משמעותי. שוברים כוס בחתונה לזכר בית מקדש. חותכים לתינוק ת'פין כדי להכריז – הוא יהודי. שרים ת'תקווה בעמידה לסמן מדינה. בחתונה – טקס, עומדים מתחת לבד עם 4 מקלות ונותנים לאהובה מתכת עגולה כדי לסמל נצחיות יחסים בחסות דת. ביום הזכרון משמיעים צפירה וכולם עומדים, לזכר… כאלה… הסמלות.
קיצור – חזרתיות ללא הסמלה היא רוטינה. עם הסמלה – טקס. (אשי, מה חוטפים על הבחנה פחותה מזו?)
דמות אחרת, שלוקחת על עצמה כתפקיד תקשורתי־חברתי אחריות להחיל את הסדר הקונפורמי על הסיטואציה – בסרט חלף עם הרוח ממי המשרתת השחורה של סקררלט או'הרה מדגמנת את הסדר, הרציונל הקונפורמי קונסרבטיבי – מעט מבוגרת ממנו, מכריזה 'אני לא 'כפת לי, אני אגיד לו שבפעם הבאה יקח את השקית ויזרוק אותה לפח!'. היא הממי שמתחזקת את הסדר בפרלמנט (אתה יודע לומר מי בקהילה שלך מדגמן את הסדר הקונפורמי קונסרבטיבי?)
אז נשאלת השאלה, בן עמוש, האם מי שרוצה להגיד לו ובעצם לא כל כך אכפת לו אם יזרוק את השקית או לא, הוא כפייתי או חולה מדגים שליטה? והשניה, ממי, שלא רוצה שהוא יעשה את זה יותר, ושהיא תאמר לו כי שום דבר לא יעצור אותה, והוא יפסיק לטנף – היא חותרת שליטה או כפייתית?
'מה אנחנו יותר, כפייתיים או חותרי שליטה', שאלתי בשבוע שעבר שניים שהיו איתנו יחד בצבא סיסרא. אחד גאון שדפק אקזיט $160M מסמסונג, שהוא גם טכנולוג וגם פילוסוף, התרגז ורצה הגדרות, ובירר על הפירושים שיש לכל אחד מהמושגים, ובכלל ש'יש לחדד את השאלה'.
השני, שאני לא זוכר כמה תארים אקדמיים כבר אגר, כעת הוא על הדוקטורט, ובשאר הזמן, איש לא פרקטי שכמוהו היה 3 פעמים על האוורסט יש לו בית ספר לאמנות לחימה, את מרת"א (מועדון רצי תל אביב) עשה את מרתון סהרה – 50 ק"מ במדבר, 600 קילומטר בקוטב הדרומי – לא השלים. ועוד, הוציא 3 ספרי ריצה ופילוסופיה מזרחית, ישב איתנו ובמקום לשמוע ממנו קצת 'מה', דיברו 'גם' על פרוצדורה של איך משנעים או משחררים חבילה מטורקיה – אדמינסטרציה? – ועל איך משתיקים ת'רעש מכביש החוף לחוות שלהם. (היית מאמין שזה יכול להיות? גם אני לא האמנתי, בחי אלוהים בספר התורה.)
השני שנדרש לסוגיה, וכאמור הוא גם פילוסוף, אמר לראשון – 'לא הבנת. השאלה בכלל לא חשובה. מה שחשוב הוא ההתייחסות שלך לגירוי שהיא מעלה. קח אותה לאן שאתה רוצה.'
באררוררר שכולם חותרי ניהול ושליטה על סביבתנו. וגם 'כפייתיות' סובלת מיחסי ציבור גרועים.
ונשאלת השאלה בן עמי, לְמָה אתה נוטה בימי ג' וה', כפייתיות או חתירה לשליטה? נא התייחסותך בפרצתיט רעוטה.
