שליטה | כפייתיות
היי בן עמי, מה קורה בצרפת?
משקשקים אפרול כתום? מכשכשים כוס קרח? מקשקשים צרפתית?
מקווה שאצלכם הכל טוף. בלבנט המיוזע הכל (כמעט) בסדר. 50 חטופים, עשרות חיילים נהרגים לא-ברור-על-מה, נרמלנו. תחבנו אצבע בתחת. משקיט. כדאי לך לנסות את השטיק הזה. אומרים שמנחם. מחכים שיפילו עבורנו ת'ממשלה. אנחנו מצקצקים בהזדהות, מחזקים את מי שמעורר את חמלתנו, לועסים ומנרמלים.
אין טעם להרחיב על טעמי המאכלים שטרפנו ללא רחמים. נטולי הומניות, חפים מחמלה שאנחנו.
דיברנו על מיני דברים לא ממש חשובים. התקנאנו בך, בן עמי, בטירתך הצפרפתית – דנו על רכש אחוזות בניכר, על כמה כייף לחזור לאותו מקום ובית שהוא שלך, בטאבו. שקלנו טירות לוחכות מימי מפרץ באֶוויה יוון, בדקנו ריזורטים אקסקלוסיביים בתאילנד, מה אתה יודע – כמעט השתלטנו על אחוזה בפלונסק. ניסינו. שלא נצ'תעמם.
שיא הערב היה כשדנו במלאכה אינסטלציונית של שרברב – בוא נקרא לו שָאבִּי, שָאבִּי השרברב – שאחד החוואים – המתוחכם ובעל הכישורים הטכניים – התבאס מאיך ששאבי השאיר אחריו את הזירה המחורבנת. לעומתו, ראנצ'רו אחר – אצילות חמלתו מהדהדת בעמקים – היה דווקא מאוד מרוצה ממנו, ראה בו מופת שירותי.
נגזרת שאיילה מתבקשת; האם אנו עדים לאבולוציה שרברבית? כלומר, ששאבי היה אינסטלטור מחוריין לתפישת האחד, הפךאת כיוון השיבֶּר, חווה מָטמורפוזה אישיותית בואכה המרה לאינסטלטור מופלא? או, שבעצם הכל תלוי בנקודת ההשקפה והבחינה; מאיזה צד של הצינור חוואים חווים אנושיות.
ואני הביישן הנכלם, חסר אופי ודעה, לא רציתי לחרב(ן) את השיח המעולה, תהיתי בין עצמי לביני, האם שאבי ניחן בחריצתחת כיאה לאושיות התעשייה.
ומה בכלל רצינו להיות? מועדון חביירים שדן בתחביבים ובפרוצדורות בקלאב פנסיונרים כסופי (שאריות) שיער בקאנטרי אנגלוסקסי מוריק בהמיספרה הדרומית? מה זה החפירות האלה?
וגם היה מי שהתעקש ששיח מתוק וחמוד ככל שיהא, אינו משמעותי אלא אם מכיל קונפליקט (או לימוד.)
וכן, אנשים שונים במידת נטייתם לשיח משמעותי. זה גם אומר שונות במוכנות לחתירה ולכניסה לניגודי עמדות כדי לטעון שיח במשמעות.
בהמשך סכמנו שרובנו עדיין יכולים לייעץ לילדינו עצות רבות משמעות, כבדות משקל. ושאנחנו עדיין מהווים פתרונות מפיצי אנרגיה, טרם הגענו לשלב שאנחנו בעיה סופחת משאבים וטיפול, כהורי־הורינו בזקנתם ונכדינו בינקותם.
רק אחד – נראה לך כמו שלחבריך שהוא עושה את זה להכעיס? – הודה בביישנות נכלמת שלצערו הוא חלק מבעיה ולא מפתרון. סופח אנרגיה לא מפיץ. ולא זו אף זו המניאק לא הסתפק בכך, אלא בבורותו גם גידף, הכפיש והשמיץ, בלי להבין ולא לדעת, שהעצות שהחוואים שמחים לנפק הן בבחינת
[] טרחנות מול חסרי ישע
[] רוטינות ופרוצדורות פרקטו-קונקרטיות, שיש להם היכרות וניסיון מקדמי להתעסק בהם
[] (או) יכולת עזרה כספית או תשומתית שווה כסף.
בין תקרובות התבן להררי המספוא הקולינרי המשובח גם דנו בהבדל בין 'כפייתיות' לבין 'חתירה לשליטה'.
ו'תה יודע בן עמי, החוואים שלנו הם פרקטו־קונקרטים. אנשי מעשה. הקאובויים צריכים אבחנה ברורה.
ערטילאיות זה משהו בשמיים, לא פרקטי, זה לא ה- cup of קולוסטרום שלהם. 'אבסטרקט' נשמע יותר טוב בצרפתית. בפריז. כשגשם קייץ מזרזף על רקע אפרורי.
אמרנו שיש מי (– אדיג'ס) שמחלק אנשים לפי נטיות ארכיטיפיות: 'ביצועיסט', 'אדמיניסטרטור', 'יזם', 'מתכלל'.
רוב האנשים מתאפיינים בנטייה ראשית ולצידה נטייה משנית, ושיתר האיפיונים רדומים.
החביירים תיארו עצמם כ'יזמים', כ'ביצועיסטים', אנשי מעש עם יוזמה.
אחד אף ייחס לעצמו אינטגרטיביות – תכלול.
אני מצפה שגם אתה תעיד על עצמך כ'ביצועיסט עם יכולת ייזום'. או להיפך. נכון?
ואיזו תכונה נותרה יתומה? איש לא העיד על עצמו שהוא מאופיין כאדמיניסטרטור, גם אם כולם בעצם חותרי סדר, ארגון ושומרי חוק אדוקים.
איך אמר אשי שלנו המתוק – 'אדמינסטרטור היא תכונה שסובלת מיחסי ציבור גרועים'.
כמו להיות סאחים, קונפורמים, קונסרבטיבים, חותרי קונצנזוס; כולנו רוצים להיות בנורמה. לאחוז באמונות, בערכים, בהרגלים ובמסורות שלנו. לרקוד בחתונות. זה טוב, נוח ומתגמל להיות שם. אך גם להתפש כצעירים, חתרנים, מאגניבים. לסאחיות וליתר, יחסי ציבור גרועים.
אז בן עמי מותק, מה אתה? מה יאמרו עליך בני ביתך? אתה חותייר שליטה או כפייתי?
איך שואלים את זה בצרפתית?
אם גם אתה צריך דוגמה, שתבחין בין כפייתיות לבין חתירה לשליטה –
באחד מהפרלמנטים של חסרי חיים, שמתכנס בבקרים באחת החומוסיות ברחובות המנשנשים של תל אביב – בשכונה שירון לונדון מתאר ש'יש בה יותר כלבים מאנשים ויותר גייז מסטרייטס' –
חוברים להם כמה לוזרים בקצה החיים, ושגם טרם סוף חייהם היו די נטולי חיים. הם לא פרקטיים מי יודע כמה, וגם לא במיוחד קונקרטיים. חלקם אמנים לשעבר, משוררים לשעתיד, ולהיפך. לא יודעים לחלוב תרנגולת ולא לחלוץ פרה מביצה. ת'יודע, בעמק עוסקים בתחביבי מעשה, ונושתיכם מפעפעות במחוזות החמלה והטיפול. התל אביבים הפלוצרים הרכרוכיים האלה, משכשכים בפלצף ורבלי.
אחד מיושבי הפרלמנט הוא בחורצ'יק שחצה די מזמן את ה- 80 ומשהו. מגיע עם מטפל הודי צמוד. הוא מתיישב בכיסא מאוד מסוים, מקים אחר אם העיז לתפוס לו ת'מושב.
ברגע שנכבדינו מתיישב, המטפל מושיט לו במיומנות שנרכשה במאות פעמים, שקית ממאפייה מפונפנת שאתה מכיר, ולפי מחיריה אולי אפילו מוקיר. הבחור שולף ממנה דניש מזוגג מרהיב, דולה רוגאלע נחשק נוטייף פרג. האיש פורס בתנועות מדודות ת'שקית – לא אסגיר את שם המותג רק ארמוז שהוא בצבעי תכלת וכחול – שמשמשת כמפה, מניח עליה את צמד המאפים. בינתיים, מזכירו החרוץ מזמין לו קפה שחור, אוסף אותו ומגיש לו ללגום לצד המאפים. כשהוא מסיים ללעוס את הדניש, לטחון ת'רוגאלע, הוא מקפל במיומנות של אמן אוריגמי, שעשה זאת כבר מאות פעמים, את השקית, משטח אותה כאילו היא סוג של בנדנה, מסמן לסגנו ההודי שייסייע להקמתו משבתו והם פונים כדון קישוטה וסנצ'ו פנסה לעבר השקיעה (של שיינקין).
אה, והוא תמיד ולעולם משאיר את השקית מקופלת על השולחן. כמו כלב שמשאיר ת'חרא שלו על המדרכה; שניהם לא מעלים על דעתם לאסוף אחרים ת'שיט..
יושבי המקום מודעים להתניה של גם להביא אוכל ממקום אחר למקום מסחרי שיושבים בו, וגם שמשאיר אחריו את האשפה שלו, גם אם מקופלת בתצורת בנדנה תכלת.
אחד מהיושבים, אני מכיר אותו – נודניק לא קטן – מפנה להתנהגות הזו שחוזרת על עצמה: הבן אדם לא לוקח איתו את השקית. זה מפריע לו; השקית גמרה את ייעודה, הוא מקפל אותה, ואיך אומרים אצלכם – סֶה טוּ.
האם להעיר לו? האם ההערה היא אקט של אינטימיות על ההתנייה הזו, או, שזו חדירה לתחום הפרט, שכן יחסינו לא הבשילו לאינטימיות זו. בינתיים מניח לזה, לא מעיר. לוקח את השקיקָקי ומשליך לפח הקרוב.
אחר, נמנע שונא קונפליקטים, גורס שהטקס אמנם נערך אבל להעיר, יעכיר את האווירה.
ואני הקטון, מסמן לעצמי – הנה עוד אחד שלא מבחין בין טקס לרוטינה. באקט התברואתי שמותיר אחריו, יש מין הרוטינה. אין שם ממד ההסמלה, שבילתו אין טקס. הרי לא יתכן טקס בלי פעילות שמקשרת באופן לא פרקטי בעליל בין מעשה או חפץ לבין מאורע משמעותי; שוברים כוס בחתונה לזכר בית מקדש, הכוס כהסמלה. חותכים לתינוק ת'זין כדי להכריז – יהודי, פציעת עולל מסמלת… שרים ת'תקווה בעמידה לסמן מדינה, עמידה כביטוי לנשגבות רעיון המדינה. בחתונה – טקס, עומדים מתחת ל-יריעת בד עם 4 מוטות, ועונדים לכלה חישוק ממתכת יקרה לסמל נצחיות יחסים בחסות דת. ביום הזכרון משמיעים צפירה וכולם עומדים, לזכר… כאלה… הסמלות.
קיצור – חזרתיות ללא הסמלה = רוטינה. עם הסמלה = טקס.
(אשי, מה חוטפים על הבחנה פחותה מזו?)
דמות אחרת, שלוקחת על עצמה, וולונטארית, כתפקידה התקשורתי־חברתי אחריות להחיל סדר קונפורמי על סיטואציה – בסרט חלף עם הרוח מאמי, המשרתת השחורה של הגיבורה סקרלט או'הרה מדגמנת את הסדר, הרציונל הקונפורמי קונסרבטיבי – מעט מבוגרת ממשאיר השקית, הכריזה: 'אני אגיד לו בפעם הבאה שיקח את השקית ויזרוק אותה לפח!'
היא, מאמי, שמתחזקת את הסדר בפרלמנט של הבוקר (אתה יודע לומר מי בקהילה שלך מדגמן את הסדר הקונפורמי קונסרבטיבי?)
אז נשאלת השאלה, בן עמוש, האם מי שזה מפריע לו אישית אבל מהסס האם להעיר לסורר, בעצם לא כל כך דחוף לו אם יזרוק את השקית או לא, הוא כפייתי או מדגים שליטה? והשניה, זו בתפקיד מאמי, שרוצה שהוא יפסיק לטנף את המרחב הציבורי, שתאמר לו, כי שום דבר לא יעצור בה – היא חותרת שליטה או כפייתית?
את הסוגיה 'מה אנחנו יותר, כפייתיים או חותרי שליטה', שאלתי בשבוע שעבר שניים שהיו איתנו יחד בצבא, אצל סיסרא. אחד שדפק אקזיט $160M מסמסונג, הוא גם טכנולוג וגם פילוסוף, התרגז ורצה הגדרות, בירר על הפירושים שיש לכל אחד מהמושגים, ובכלל ש'יש לחדד את השאלה'.
השני, שאני כבר לא זוכר כמה תארים אקדמיים כבר אגר, כעת הוא על הדוקטורט, בשאר הזמן, איש לא פרקטי שכמוהו, היה 3 פעמים על האוורסט יש לו בית ספר לאמנות לחימה, את מרת"א (מועדון רצי תל אביב) רץ את מרתון סהרה – 50 ק"מ במדבר, 600 קילומטר בקוטב הדרומי – לא השלים. ועוד…, הוציא 3 ספרי ריצה ופילוסופיה מזרחית, ישב איתנו. בחווה. במקום לשמוע ממנו קצת 'מה', דיברו 'גם' על פרוצדורה של איך משנעים או משחררים חבילה מטורקיה – אדמיניסטרציה? – ועל איך משתיקים ת'רעש מכביש החוף לחוות שלהם. (היית מאמין שזה יכול להיות בערב חברתי? גם אני לא.)
אז השני שנדרש לסוגיה, וכאמור הוא גם פילוסוף, אמר לראשון – 'השאלה כלל לא חשובה. מה שחשוב הוא ההתייחסות שלך לגירוי שהיא מעלה. קח אותה לאן שתרצה.'
באררוררר שכולם חותרי ניהול ושליטה על סביבתנו. וגם 'כפייתיות' סובלת מיחסי ציבור גרועים.
ונשאלת השאלה, בן עמי, לְמָה אתה נוטה, 'כפייתיות' או 'חתירה לשליטה'? נא התייחסותך בפרצתיט רעוטה.
