מחאת תחושת אי-שייכות
על פניו, לעיני המתקהות, כשאני נחשף למי שעוסק, מטפל, בזהותו, הייתי מצפה שיחדד את ייחודו, את אישיותו, יפצ'פץ' את הממד האינדיבידואלי שבו.
אז זהו שלא!
בעידן הנוכחי,
לחווייתי, העיסוק בזהות כעת, מוקצן יותר מאשר לפני 40 שנה,
משער, שהרבה יותר מאשר לפני 400, מניח שאז עסקו יותר בסוגיות ששרידה ישירות.
פרדוקס
אני מבחין בסוד של תמיהה, שעיסוק בבירור 'זהות' אינדיבידואל, בקרצוף שורשים אתניים, מגדריים, סקסואליים, התנייתיים,
אם הפרט שונה בהיבו מובחן כלשהו, מהגר,
כשמקצה תעצומות נפש, תשומות אנרגטיות, יכולות ורבלית,
מתמקד על פי רוב בשאלה ל'איזה קהילה (העוסק בזהותו בפרהסיה) שייך?'.
ובעצם,
האם העוסק בזהותו, מפצ'פץ' עם מי היה רוצה להיות מזוהה,
ואיכשהו, קבוצת הייחוס הנשאפת, אליו פרט רוצה להשתייך, אינה משתפת פעולה,
והסובייקט חש שנתפש כלא שייך לקולקטיב שכן היה מעוניין להימנות עליו?
