הרהורים וערעורים
רבים מידידיי (ההולכים וכלים), מרעיי (הרצים ומתמעטים), נפקדים מהפגנות.
*קריאות להפגנה*
אינני קורא לצאת להפגין.
כל אחד יישות, עצמאית; כולם (כאילו) מבינים את המצב. אם אינם יוצאים עצמונית, לא ייצאו לבקשתי. אם כן יעתרו לבקשתי, אינני רוצה שיפגינו בשל הלחץ שלי. (להפגין בשבילי? שיחליפו נורה בדירתי.)
אני מבין למה לא יוצאים להפגין – לא מתאים להם.
לסקקמאנ"קים (סאחים קונפורמים קונסרבטיבים מתכנסים אינסטינקטיבית לנורמטיביות קונצנזוסיאלית – באידיש נשמע יותר טוב) לא מתאים להפגין נגד שלטון. חתרני מדיי להם.
הם לא מגדירים עצמם כך.
פרראקטו־קונקרררטיים מסתתרים מאחורי "יצאנו להפגין, לא עזר".
אחרים, סתם יאמרו "לא יעזור".
היתר – יתנצלו עם "הפגנו בעבר", "כעת עייפים", "מתעצלים."
ואוסיף, מי שלא יצאו עד כה, עכשיו ייצאו? איך יסבירו למה לא יצאו עד עתה?
ויש את מי שעושים חישובים מה צריך לקרות כדי ש"אז נצא";
– יש האומרים "לכשייצאו 200,000 אז אצטרף." כלומר הם לא פראיירים, מלינים על המעטים המפגינים שהם… מעטים.
– ויש את אוהדי הפועל תל אביב בשנות ה-70 בגרסה העכשווית: אז חישבו את קץ קבוצתם לאחור, את מנת ההפסדים והייסורים שעוד נכונו להם כדי להנצל מירידה מהליגה (אז) הלאומית, לליגה (אז) א'.
לא הפנימו שמה שקרה הוא מעבר לכל תרחיש סביר.
אם לא יצאו עד כה – המוראות הדמוקרטיים ימשיכו להתרחש בווריאציות של המוכר, הידוע, הנורא. כנראה שלא יקרה משהו נוסף דרמטי עוד יותר.
*ככר החטופים*
שמעתי "אבל היינו בככר החטופים, הפגנו למען החזרתם."
אז זהו שלא.
במהותן, הפגנות הן מחאה נגד סמכות.
ההפגנות בככר החטופים, בעיקרן, לא היו נגד שלטון.
ההפגנות היו בעד החזרת חטופים.
ערך חזרת חטופים – פידיון שבויים – הוא ערך נאצל, אזרחי ויהודי.
גם תומכי השלטון, בהם גם בני משפחות חטופים, נטלו בהפגנות חלק וזעו באי-נוחות נוכח גילויי ביקורת על השלטון במהלך עצרות תומכות בהשבתם.
*הפיכה משפטית*
"אבל הפגנו נגד המהפכה המשפטית" יתמקחו אחרים.
אכן, החל מחורף 2023, היו מי שהפנימו שמתחולל איום ישיר על הדמוקרטיה. (יש האומדים) 250,000 איש יצאו במוצאי שבתות להפגין.
איפה הם?
אלה שיצאו ב- 2023 טרום 7/10, וכעת לא, נחלקים ל-מי שיאמרו –
– "יצאתי להפגין, לא עזר"
– ואלה (אני אומר, לא הם) שנחרדים אינסטינקטיבית, בתת־מודע, להם תרומה לטבח שבעה באוקטובר בכך שהשלטון היה (גם) טרוד בהפגנות, החברה הישראלית בעבעה, הפחתת עירנות, עת טובה לתקיפה עוינת מפתיעה.
לדעתי להפגנות אכן הייתה השפעה מחלישה על החברה הישראלית, ובכלל זה גם על העירנות ההגנתית.
בהחלט יתכן וסביר שבתקופה אחרת, סוערת פחות, העירנות והזהירות היו גבוהים יותר.
עם זאת, כששלטון נוקט בצעדים נוגדי דמוקרטיה, אעשה כל שביכולתי למחות נגדו, בוודאי כשאינני יודע – אף אחד כולל השלטון לא ידע – מה ההשלכות בדיעבד של המחאות על פעולות אויבים.
אינני מוכן ששלטון ישתמש באיום אויב חיצוני שיאחוז בי, כששלטון מפשיל מכנסיים ותוקע בי את זממו.
*או, או וגם*
כדי (לא) להגביר את קצב גריעתם של חבריי הנפקדים, אני שואל רק את המעטים (שעוד נותרו, המעטים שסומך על יכולתם להכיל ת'שאלה):
"האם אינכם מבינים מה קורה?
או ש'מבינים' ורוצים שאחרים יפגינו ויעשו לכם ת'עבודה?"
את הממש קרובים אני שואל "אתם אידיוטים עיוורים למצב או סתם ח**ות?"
אני מבין.
הם גם וגם.
*תכלית מחאה*
היום כל אחד נהיה (לי) צֶ'ה, כל אחת גֶבָרה – מומחים לענייני מחאות.
(אז כעת אני:)
המקוננים "לא יעזור", צְלחו לי, לא מבינים מהי מחאה. מה תכליתה. (ולא את תפקידם האזרחי במדינה דמוקרטית.)
פרראקטו־קונקרררטים מתבאסים ש'מחאה לא עזרה'.
הפגנה אינה משנה מציאות.
להבנתי, ייחוס שינוי מציאות למחאה הוא חוסר־הבנה של תכליתה.
תכלית מחאה: להפגין אי־שביעות רצון אזרחית משלטון;
לסמן לשלטון 'הזהר – חרב (דמוקלס) מתנדנדת על שערת הסוס מעל שלטונך.
אם תמשיך לעשות את מה שהמפגינים מתרעמים נגדו,
או
שלא תבצע את מה שתובעים שתעשה, אז –
- במשטר דמוקרטי – המחאה היא הצהרת כוונות – 'בבחירות הבאות נצביע נגדך.'
המקרה כזה שלטון בודק האם המוחים הצביעו לו בעבר.- אם אכן תמכו בו, הממשל (אולי) יחשוש ויתקן התנהלותו במציאות (או שיפצח בפרופגנדה של הסברים.)
- אם המחאה כוללת בעיקרה מתנגדים לממשלה, הממשל ימשיך בשלו, תוך דריכות בוחנת שהמחאה אינה סוחפת ולא סופחת הצטרפות של תומכי השלטון.
- במשטר טוטליטארי – המוחים במחאתם מאיימים "ננקוט באמצעים אלימים נגד השלטון שדומים לאלה שננקטים על ידי הרשויות נגד המוחים.'
שלטון באמצעות הכלים שנמצאים ברשותו, בדגש על ממשל ימין בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה, מוכן בהקצנה לגייס אמצעים גבוליים או חורגים, כדי לאחוז בשלטונו, ינסה למנוע מחאות במטרה שלא יצטרפו למוחים מפגינים נוספים, ושתומכי השלטון לא יתפתו להצטרף.
*ובתמצית*
מחאה היא אמצעי תקשורת.
פרומו,
– טרם הצבעה בדמוקרטיה,
– טרם אלימות בדיקטטורה.
*להעיר ת'דוב מרבצו*
האם יש סיכוי שמחאה תייצר אנטגוניזם שיסיג לאחור את המהרהרים לנטוש את כור בחירתם ולעבור לצד השני?
זהו נימוק פרראקטו קונקרררטי רווֶח להימנע מהפגנות. אסטרטגיה. לא להרגיז.
מי שכביכול השתכנעו מתכני מחאות – אין לדעת האם בסקר טרם בחירות יעידו כך, ומול הפתק האהוב יטילו אחרת – נוכח פעילויות נוגדות, מעליבות, יתהפכו חזרה להתנייתם, ולאסי תחזור הבייתה. למלונתה.
אין לי לכך מענה.
אינני יודע לכמת, כמה אלה שהחליטו לא לחדש הצבעתם למפלגת שלטון 'יתעשתו' ויחזרו להצביע בעקבות כך שמוחים העלו להם ת'סעיף,
באותה מידה שאינני יודע לחזות את החשש השלטוני מהפגנות, את ההשפעה של מחאה על מרחב ציבורי בהצטרפות של אדישים או תומכי שלטון לריבוי מוחים מתעצם.
אני כן יודע, שאינני יודע ולא רוצה לעשות את חישובי האחר, להיכנס לטקטיקות מולקולריות מעין אלה. לכן מתעלם מנימוק זה כמודוס אופרנדי. בעוונותיי אני מייחס לנוקטים בו רציונליות דה לה שמאטע שנשענת על הנימוקים הקודמים להימנע ממחאות נגד שלטון – שפשוט לא מתאים להם, מתחבאים באמצעות פסאודו רציונל רופס מעין זה.
כך,
אני לא קורא לאיש להצטרף להפגנות מחאה,
כן מחצין את התרעומת והעוינות שאני רוחש לשלטון עוין דמוקרטיה ולתומכיו,
לאדישים, לאלה ש'בעניינים', שקטים עם אצבע תחובה למושבם, שלא יוצאים למחות – אני בז בשקט, לקרובים – לועג.
