מתנגדים שאינם מפגינים את מחאתם
רבים מידידיי (ההולכים וכלים), מרעיי (הרצים ומתמעטים), נפקדים מהפגנות.
*קריאות להפגנה*
אינני קורא לצאת להפגין.
כל אחד יישות, עצמאית; כולם (כאילו) מבינים את המצב. אם אינם יוצאים עצמונית, לא ייצאו לבקשתי. אם כן יעתרו לבקשתי, אינני רוצה שיפגינו בשל הלחץ שלי. (עבורי? שיחליפו נורה בדירתי.)
אני מבין למה לא יוצאים להפגין – לא מתאים להם.
לסקקמאנ"קים (סאחים קונפורמים קונסרבטיבים מתכנסים אינסטינקטיבית לנורמטיביות קונצנזוסיאלית – באידיש נשמע יותר טוב) לא מתאים להם להפגין נגד שלטון. רדיקלי מדיי.
הם לא מגדירים עצמם כך.
פררראקטו־קונקרררטיים מסתתרים מאחורי "יצאנו להפגין, לא עזר".
אחרים, סתם יאמרו "לא יעזור."
היתר – יתנצלו עם "הפגנו בעבר", "כעת עייפים", "מתעצלים."
ואוסיף, מי שלא יצאו עד כה, כעת ייצאו? איך יסבירו למה לא יצאו עד עתה?
ויש את מי שעושים חישובים מה צריך לקרות כדי ש"אז נצא";
– יש האומרים "לכשייצאו 200,000 אז אצטרף." כלומר הם לא פראיירים, מלינים על המעטים המפגינים שהם… מעטים.
– ויש את אוהדי הפועל תל אביב בשנות ה-70 בגרסה העכשווית: אז חישבו את קץ קבוצתם לאחור, את מנת ההפסדים והייסורים שעוד נכונו להם כדי להנצל מירידה מהליגה (אז) הלאומית, לליגה (אז) א'. לא הפנימו שמה שקרה הוא מעבר לכל תרחיש סביר. אם לא יצאו עד כה – ימשיך להתרחש וריאציות של המוכר, הידוע, הנורא. כנראה שלא יקרה משהו נוסף דרמטי עוד יותר.
*ככר החטופים*
יש האומרים "אבל היינו בככר החטופים, הפגנו למען החזרתם."
אז זהו שלא.
במהותן הפגנות הן מחאה נגד סמכות.
ההפגנות בככר החטופים, בעיקרן, לא היו נגד שלטון.
ההפגנות היו בעד החזרת חטופים.
ערך חזרת חטופים – פידיון שבויים – הוא ערך נאצל, אזרחי ויהודי. גם תומכי השלטון, בהם גם בני משפחות חטופים, נטלו בהן חלק וזעו באי-נוחות נוכח גילויי ביקורת על השלטון במהלך עצרות תומכות בהשבתם.
*הפיכה משפטית*
"אבל הפגנו נגד המהפכה המשפטית" יתמקחו אחרים.
אכן, החל מחורף 2023, היו מי שהפנימו שמתחולל איום ישיר על הדמוקרטיה. (יש האומדים) 250,000 איש יצאו במוצאי שבתות להפגין.
איפה הם?
אלה שיצאו ב- 2023 טרום 7/10, וכעת לא, נחלקים ל-מי שיאמר –
– "יצאתי להפגין, לא עזר"
– ואלה (אני אומר, לא הם) שנחרדים אינסטינקטיבית בתת־מודע, שאולי הייתה להם תרומה לטבח שבעה באוקטובר בכך שהשלטון היה עסוק בפגנות, החברה הישראלית בעבעה, הקטנת עירנות, עת טובה להתקפה עוינת מפתיעה.
אני חושב שההפגנות אכן החלישו את החברה הישראלית.
בהחלט ייתכן וסביר שבתקופה אחרת, סוערת פחות העירנות והזהירות היו גבוהים יותר.
בה בעת, כששלטון נושך את הדמוקרטיה, אעשה כל שביכולתי למחות נגדו, בוודאי כשאינני יודע – אף אחד כולל השלטון לא ידע – מה ההשלכות בדיעבד של ההפגנות על פעולות אויבים מבחוץ.
אינני מוכן ששלטון ישתמש באויב מבחוץ שיאחוז בי, כששלטון מפשיל מכנסיים ותוקע בי את זממו.
*או, או וגם*
כדי (לא) להגביר את קצב גריעתם של חבריי הנפקדים, אני שואל רק את המעטים (שעוד נותרו) (אלה שסומך על יכולתם להכיל ת'שאלה):
"האם אינכם מבינים מה קורה?
או ש'מבינים' ורוצים שאחרים יפגינו ויעשו לכם ת'עבודה?"
לממש קרובים אני שואל "אתם אידיוטים עיוורים למצב או סתם ח**ות?"
אני מבין. הם גם וגם.
*תכלית מחאה*
היום כל אחד נהיה (לי) צֶ'ה, כל אחת גֶבָרה – מומחים לענייני מחאות.
(אז כעת אני:)
האומרים "לא יעזור", סלחו לי, לא מבינים מהי מחאה. מה תכליתה. (ולא את תפקידם האזרחי כנתיני המדינה.)
פרראקטו קונקרררטים מתבאסים ש'מחאה לא עזרה'.
הפגנה אינה משנה מציאות.
ייחוס שינוי מציאות למחאה הוא אי-הבנה של תכליתה.
תכלית מחאה: להפגין אי–שביעות רצון אזרחית משלטון;
לסמן 'האלו, שלטון, הזהר – חרב (של דמוקלס) מתנדנדת על שערת הסוס מעל שלטונך.
אם תמשיך לעשות את מה שהמפגינים מתרעמים נגדו,
או
שלא תבצע את מה שתובעים שתעשה;
- במשטר דמוקרטי – המחאה היא הצהרת כוונות – 'בבחירות הבאות נצביע נגדך.'
- אז שלטון בודק האם המוחים הצביעו לו בעבר. אם כן, (אולי) יחשוש ויתקן התנהלותו במציאות (או שיפצח בפרופגנדה של הסברים.)
- אם המחאה כוללת רק מתנגדי שלטון, הממשל ימשיך בשלו, וישאר דרוך כדי לבחון שאין נרמול למחאה ולא הצטרפות של תומכי השלטון.
- במשטר טוטליטארי – המוחים מאיימים 'ננקוט באמצעים אלימים הדומים לאלה שננקטים נגד המוחים.'
שלטון באמצעות הכלים שנמצאים ברשותו, בדגש על ממשל ימין בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה, מוכן בהקצנה לגייס אמצעים גבוליים או חורגים, כדי לאחוז בשלטונו, ינסה למנוע מחאות במטרה שלא יצטרפו למוחים מפגינים נוספים, ושתומכי השלטון לא יתפתו להצטרף.
*להעיר ת'דוב מרבצו*
האם יש סיכוי שמחאה תייצר אנטגוניזם שיסיג לאחור את מי שמהרהרים לנטוש את כור בחירתם ולעבור לצד השני?
נימוק פרראקטו קטנקרררטי רווח להימנע מהפגנות. אסטרטגיה. לא להרגיז.
מי שכביכול השתכנעו מתכני מחאות – אין לדעת האם בסקר טרם בחירות יעידו כך, ומול הפתק האהוב יטילו אחרת – נוכח פעילויות נוגדות, מעליבות, יתהפכו חזרה להתנייתם, ולאסי תחזור הבייתה. למלונה.
אין לי לכך מענה.
אינני יודע לכמת, כמה אלה שהחליטו לא לחדש הצבעתם למפלגת שלטון 'יתעשתו' ויחזרו להצביע בעקבות כך שהרגיזו אותם,
באותה מידה שאינני יודע לחזות את החשש השלטוני מהפגנות, וההשפעה של המחאה על המרחב הציבורי בהצטרפות של אדישים או תומכי שלטון לריבוי אנשים מתעצם.
אני כן יודע שאני לא יודע ולא רוצה לעשות את חישובי האחר ולהיכנס לטקטיקות מולקולריות מעין אלה. לכן מתעלם מנימוק זה כמודוס אופרנדי. בעוונותיי אני מייחס לנוקטים בו רציונליות דה לה שמאטע שנשענת על הנימוקים הקודמים להימנע ממחאות נגד השלטון, מפני שפשוט לא מתאים להם ומתחבאים באמצעות פסאודו רציונל זה.
כך, אני לא קורא לאיש להצטרף להפגנות מחאה.
אני כן אחצין ככל יכולתי את התרעומת והעוינות שאני רוחש לשלטון ולתומכיו.
לאדישים, לאלה ש'בעניינים', שקטים עם אצבע תחובה למושבם ולא יוצאים למחות – אני בז בשקט, לקרובים – לועג.
