משך קריאה: 4 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
אלוהים (מה זה?) קיים, כמו הפחד, החרדה, השמחה… בתודעת מי שמקיים אותו.
אם קיימת תפישת מציאות שאינה שוללת, כלומר מחייבת, השפעה של מחשבה על המציאות מעבר לתודעת האוחז בה,
שלא באמצעות תיווך פיזיקלי-
זו מהות אמונה.
האל הוא תמצות ייחוס תכונות כוחות מטפיסיים אלה.
כינוס סט אמונות, המניואל, הפרוטוקול הביצועי לתפעולן הוא מהות דת.
אני נשלח לטקסטים הגותיים, למאורות גדולים יותר כרמב"ם דקרט, שפינוזה ולייבוביץ, שאף אחד משולחיי לא באמת קרא?
אני הולך אליהם כדי שילמדו אותי לרכב על אופנוע?
לקבל עצות איך ליהנות כשאני בעיר זרה?
יש מומחה גדול ממני לניהול חיי?
אקספרט מדופלם ממך לניהול חייך?
מסתבר שכן.
נתלים על כל מני סוכני דת, מדינה, וקולקטיב ומטמיעים את ערכיהם, שלא ברור אפילו אם טובים לעצמם, אלא אם הם יושבי ראש הוועד נוסח חסן, אוברקוביץ', ארז, צרפתי ודומיהם.
אני ממש לא עסוק בביטול האל. לא הגעתי לשם.
אם הייתי נוכח בקיומו, לא הייתי עוסק בביטולו.
העיסוק בהפרכתו הוא סוג של בלבול.
זה סוג של תעתוע- אמרו שמשהו קיים ויש מי שמכלה אנרגיות להתמודד עם קיום מופרך, מפני שאין יכולת הפרכה.
נורמטיבים, 'מוכי, מכי דמוקרטיה', שמטים את מהות הדמוקרטיה בכלל ולא מבינים את גרסתה הייצוגית בפרט, שאומרים 'אין שחור או לבן', שמתרחקים מקיצוניות לא מפני שתוכן ברור, אלא שהקיצוניות ברורה, ששואפים ל'מדתיות', שרוצים דמוקרטית לחזק את הדמוקטיה באמצעות העלאת אחוזי חסימה תוך מניעת ביטוי מקטנים, בשם דמוקרטיה מעשית,
שלא מבינים שבדמוקטיה ייצוגית מחזקים פרסונות, מכלולים, דרך, לא פרקטיקה מולקולרית ביצועית, אלה מתייחסים לאוסף תודעות כ'נכון' לא בשל תוכן, אלא כי יש יותר שחושבים כך.
תודעה אישית, כמו טעמים, לא אמורה להיות מושפעת מ'רוב'.
ואיפה הבלבול? אין דבר כזה, רציונלית, שפרסונה נורמטיבית מתכנסת לממוצע לא קיצוני, שנמצא בין אמונה בקיום האל לבין לא מאמין,
גם עם החיבה למשפט האוילי 'אין שחור ולבן'.
יש אמונה, אין אין אמונה.
אין מצב כזה שאשה בחודש השתשיעי להריונה, בעלה ובתה לא בהריון, שאפשר לומר שההריון הממוצע של המשפחה הוא שלושה חודשים.
יש ממוצע של ממוצע זמן היריון של אוסף נשים בהריון.
כל הנשים שאינן בהריון, אינן בהריון. אין שם ממוצע. זה מוחלט.
כך, אין ממוצע 'אמוני' שכולל בעלי אמונה לבין כאלה שאינם.
מה זה אמצע הדרך?
2 ועוד 3 זה 5.
היו מי שאמרו 7, 9 ו-11.
יש משמעות למיצוע?
האם בחישובי המיצוע יש לכלול רק את השוגים, 7, 9, 11, או גם את התשובה הנכונה, 5?
אי אפשר למצע בין מי שיש לו אמונה לבין מי שאין. את מי שלא מאמין יש להוציא מספקטרום המאמינים.
להתכנס למיצוע של 'גם מאמין וגם לא', בשם הרתיעה מקיצוניות היא פיקציה מחשבתית.
ניתן לומר (אולי) מה הממוצע של עומק האמונה.
האם שגיאה של 2 ועוד 3 כ- 9, טובה יותר מ- 7 או 11, טובה יותר, בשל היותה ממוצעת?
זה הבל מוחלט.
יש המתווכחים על מנת לשכנע, בעיקר את עצמם, במובן שיש להם עניין שהנטיה האישית שואפת שרבים ככל האפשר יהיו שותפים לאמונה. זה מחזק אותה. מאז ומעולם למאמינים היה עניין נגטיבי בכופרים. הכפירה מהווה איום על מרכיבי אמונה.
לי אין עניין אין להעביר אחרים על דתם או דעתם, בתקווה שלא ייכנסו לי לתודעתי.
חתירתי, שתפישתי לא תושפע ממיצוע שגיאות, אלא מחתירה רציונלית לרעיון, שבו ייתכנו טעויות לוגיות רבות.
אין להקל בכך ראש- גם במקרה זה אנחנו בשני צידיו של אותו מתרס תפישתי.
