באבחנה באהבת הספורט באהדה, ההזדהות, אני נמצא ב
- לצערי, ספורט אני לא עושה. אהבתי לשחק, הייתי לא רע בכדורגל, פחות בכדורסל, חזק בטניס שולחן. משחקי כדור. שנאתי לרוץ.
- אהדתי כילד היתה נתונה למכבי תל אביב בכדורגל. חלש, מתון, כאמצעי זיהוי. הלך, נחלש, והתפוגג לחלוטין.
- מבחינתי, אהדה, מקומית. ללא השלכה או הזדהות, כנהנה מסיפור טוב, כמו מעפיפונים של רומן גארי, לא כאירוע מכונן המשפיע על מצב רוח.
- הפייר פליי האנגלי, של קלוזה, מרגש אותי.
- לא מעריך את האוטומציה שאוהדי הקבוצה מגנים על מהלכים שלטובת הקבוצה, ואוהדי היריבה תוקפים.
מה המטרה? ניצחון?- ומה עם יושר?
- סולד מהכנסת אלמנט טריק חוסר היושר הארגנטינאי.
לא ביד האלוהים של מרדונה, בתרבות האהדתית. הרי אין לזה קשר לספורט.
- כשהייתי באילת ב-1977, ומכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה בכדורסל, השמחה הספונטנית החזקה, האירה לי את מה שלא רוצה ומוכן להיות בו.
- לא חושב שמישהו מתאמץ בשבילי, מתחרה עבורי.
- גם ממש לא רוצה שייצג אותי.
- ולא לתמוך בו.
- מי יחליט באיזה ענף לתמוך יותר מאשר פחות?
- לאומנות דוחה.
- אהדה
- אין לי קבוצת כדורגל מועדפת באמת.
- יש לי חוסר אהדה לאוהדי בית"ר ירושלים ואלה של מכבי תל אביב כארכיטיפ נתפש.
- סימון,תיקשור, מניפסטציה של הפרסונה לעצמה ולסביבתה שהיא מזדהה עם קבוצה אחרת.
- רוצה להיתפש כדומה ושייכת אליה.
- היה לי קשה- אולי בעיה שלי, להאמין לתנודות מצבי רוח בשל הצלחת/ כשל קבוצה אהודה: עד כדי כך היציבות הרגשית נידפת?
- לצפייתי, בדיכוטומיית גילוי האהדה (לא האמפליטודה, ההזדהות והיפוכה):
- מצד אחד, האולטראס למיניהם, אוהדי היציע המזרחי, ג' ודומיהם,
- ובצד האחר, מזהה אלמנטים הזדהותיים ואנטי למצבים- נניח אהדה/ טינה לנבחרת.
- לגבי, אירוע ספורט מסונתז, לא טעון בהשלכות לאומיות, אישיות.
- נבחרת ישראל
- שתנצח. רוצה מתונות. מכיר אותם. לא חזק, לא עמוק, לא מתאבד עליהם.
- מתפלא על מי ששונא אותם.
- מבחינתי דומים יותר באנטיתז(יות)ם ליושבי יציעי המזרח מאשר לי, לאוהדים פנאטים המזדהים עם עמיתיהם האוהדים מאשר לאוהדי ספורט.
- לא חושב שחי קורזיץ או אלכס שטילוב חייבים לי משהו.
- אבל גם אני לא להם- לא חושב שאני צריך לממן וועדים אולימפיים או משלחות אולימפיות או פאראלימפיות על רקע לאומי- ארכאי, פאסה, מיותר, אפילו היות המפעל במה נפלאה לתענוגות ודרמות בעת המשחקים, כאולימפיאדת לונדון המוצלחת.
- למה אנחנו טולרנטיים למעבר של שחקן, מאמן, מקבוצה אחת ליריבתה?
- אם שחקן לא נאמן לקבוצתו שהאוהד יהיה נאמן לה?
- כך זה צריך להיות. הם אמורים כמו כל אחד אחר למקסם את כשרונותיהם וההזדמנויות.
- יש אוהדים שכועסים על מעבר שחקן. אין לי טיפת הערכה אליהם.
- מכבי תל אביב, מכביזם כתופעה
- מעורר את סלידתי.
- אופייני לאנשים מסוימים- חתירה לתוצאה, מחיר לא חשוב, פשטנות, בתחומי חיים אחרים. משתקף בכדורגל.
- לטעמי מכבי תל אביב בכדורסל מזיקה לכדורסל, לספורט המקומי. וכשהם משחקים בחוץ, מעדיף, במתינות שינצחו במתינות- מכיר אותם. ממש לא שונא. אחרת נהיה כמו האוהדים שאוהבים אותם, או האוהדים ששונאים אותם, ההשתכשכות בסוציולוגיה.
- אינדיבידואלים שעשו לי את זה
- ראובן עטר עשה לי את זה. גם טל בנין. ומלמיליאן.
- מבין שמסי גאון. מחוץ לספקטרום.
מתבאס ממנו על הרגולציה האנרגטית. על האישיות המחוקה. - רונלדו זו הקצנה של הנשאף בתוך הספקטרום.
הוא נותן את מה שיש לו. מחוץ למגרש, שחצנותו? בקטנה. מוסיף צבע. - פרנץ בקנבאואר, אנדריאה פירלו, טיירי הנרי, וזינאדין זידן ריגשו אותי יותר. אפילו פויול.
- ו-גם אלברטו חואנטורנה שהיה מתחיל מאחור וגומר ראשון.
- יוסיין בולט פחות. הקצנה, חיוך, שיא, צחוקיאדה. יופי.
- סקוטי פיפן ככדורסלן, והבאים בשל הישגיהם עוד יותר, אמירותיהם ואישיותם- מוחמד עלי, צ'ארלס בארקלי, ומג'יק הרטיטו אותי.
- ג'ורדן הרבה פחות. מין רונלדו כזה. יכולות על. מעריך, פחות מרגש.
- מג'יק שמבחינתי הוא המנהל האולטימטיבי- כשהיה קולע יותר מ- 20 נק' קבוצתו הפסידה- זה אומר שהאחרים- ביירון סקוט, ג'יימס וורת'י, איי סי גרין ועבדול ג'אבאר לא קלעו.
- צ'ארלס ברקלי, I am not a role model בפרסומת הנפלאה של נייקי, מתייחס בטוויסט להזדהות הפרסונלית עם הספורטאים.
- פרשנות
- הפרשנים האוהדים- פיחס.
- מי שמאיר לי בתחום הביצוע- יבורך.
- מי שמאיר את עיני בידע כללי בתחום, כייף.
- מי שעושה הקשרים לתחומים אחרים- נפלא בעיניי.
מה המטרה? ניצחון?
