מדינה

מדינה
בה רוב אזרחיה 'אוהבים' אותה,
מתייחסים אליה רומנטית,
רואים בה מעבר להתארגנות עניינית, אד-הוק, שבא לשרת מבנה חברתי תרבותי,
אלא קיומה הוא ערך מקודש,
מקור קיומו הוא אלוהי,
גורל,
המשך קיומה, תפקודה, מקודש ונצחי,

על ציר זמן, להערכתי תוחלף על ידי מבנים חברתיים רציונליים, שנועדו לשרת את פרטיה.

ייעדיה ההגירה בעולם הם למקומות בהם המבנה המדיני הוא רך יותר, פחות מאובחן, ויותר מאפשר חופש לפרטיו.

ישראל ייחודית במובן זה,
וייתכן שאינני מכיר מספיק טוב מקומות אחרים,
שהרוב השולט בה חש מקופח,
לא מוערך,
שואף למxם משילות,
שהמנהיגים נישאים על רטוריקה- מלל שמרני תקיף,
במעשיהם- מאכזבים בנטישת הימניות עליה נישאו בבחירות, במתינותם אכזבו את בוחריהם, לא מיישמים את עוצמת הרטוריקה שלהם.

מבחינה זו הרוב בישראל שואף פרסונלית לייחוד, המבנה המדיני, ועם זאת נציגיו השלטוניים צעד אחד רחוק יותר מהשמרנות אליה נתבעים, במאורעות שמחייבים החלטה שמאפיינת גישה:

מנחם בגין

ב- 1977 החזיר את סיני עבור שלום,
לא היה מאפשר לממשלת שמאל לעשות זאת, ובוחריו הסכימו למעשה שנכפה עליהם מפני שנעשה על ידי מנהיג שמרן.

בביצועיו היה פחות שמרן נהבטחתו לבוחריו ומציפייתם לכך.

יצחק רבין

לא התכוון להסכמי אוסלו, לא קיבל על כך את מנדט הבוחרים הימניים,
חתם על הסכם שלום עם ירדן מפני שלא היה כרוך בוויתורי קרקע.

בביצועיו אכזב את בוחריו מימין שנטו לרגע, למערכת בחירות אחת, בעקבות 'מושחתים נמאסתם' ומאפרוריות שמיר, ואכזב אותם עם אוסלו.

בנימין נתניהו

העביר לריבונות הרשות הפלשתינית שטחים בגדה, שלא היה מאפשר לראש ממשלה מהשמאל.

מצביעיו אשרו זאת בהסכמה או בחוסר ברירה בעקבות מציאות ועם זאת דגמן פחות שמרנות מציפייתם.

אריאל שרון

פינה חלקים מרצועת עזה תוך 'בגידה' בתומכיו.

בנימין נתניה

טיפל בצוק איתן וכן באינתיפאדה הנוכחית באופן המאפיין מנהיגים עם מורך לב מהשמאל, לא נכנס בכוח בעזה והתנהל באיפוק.

סיכום

בין כל ראשי הממשלה כשנבחנו האם פעלו בהתאם לאג'נדה ממנה באו, פעלו בין 'בתוך האג'נדה', לבין משמאל לה, כולל שמיר בתוכה.

איש מבין ראשי הממשלה לא פעל מימין לאג'נדה שלו.

איך קשורים שני חלקי הפוסט?

שני חלקי הפוסט קשורים בכך שהתהליך אותו אני צופה, של היחלשות המסגרת המדינית השמרנית תקרה מריבוי סיבות.

אחת הסיבות לקיומה היא המגמה הניתנת להבחנה של ראשי הממשלה בישראל.