הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
השערת תעוקות
לאחר כחודש צום – אני מתבייש לחשוף למה – תוצרי זקנה. אל תגיעו לגילי, עצרו קודם – של רכיבת אופניים (– האופניים הן הכלי המקדים את רכיבתי לאופנוע, משנעות אותי אליו) – בדרכי ל vesperr, החביב על ישבן בתי קפה שאני, כשאני במוד קונפיגורציית עם מחשב, שם, כלומר כאן, במקום לייצר תוצרי עבודה בלתי כדאיים, להשפריץ טקסטים לא מובנים ובלתי קריאים, או סתם להעיק, להנעתי, על חפים לא אשמים, אני מפצ’פץ’ חוויות לא חשובות, אני חוגג את התאוששותי במעבר בחיקר (אם אדבר לרגע בעגת דניאל פאר הנערץ) הבימה.
עובר בחיקר דיזנגוף. המראות, השאון, האנרגיה, ממתיקים את נפשי המרירה, מרחיבים את לבי הצפוד. חוצה את הכיכר, חולף מול ‘דנה עטים’, מבחין בשלט שהם סוגרים; זהו, מסימני הקדמה, עשור מאוחר מהצפוי, גם חנות עטים אנלוגיים נסגרת.
עולה בשדרות בן ציון בואכה ככר הבימה.
חולף ליד דוכן שמציע באדיקות לכלל, ולי בקריאות נלהבות ובנפנופים רחבים, להניח תפילין. נראה להם שעם פריזורה כמו שלי מניחין תפילים?
אני מבחין מולי בצעירים עוטים חלוקי צוות רפואה לבנים ואחת עם טריי ניירות של מזכירה רפואית כששלט ‘הסרת דאגות בלייזר‘ למרגלותיה.
אוה.
זו סיבה לעצור.
‘לכי לתרגל את יכולת הפניה’ הייתי אומר לבתי בסיטואציות לוכדות סקרנות מעין אלה. בהעדרה – שיישי, איפה את כשאני צריך אותך? – אני פניתי לתרגל.
בוורבליות יתר הייתי מציע להם לשנות את השלט מ’דאגות’ ל’תעוקות’.
אבל מה אני מבין בשיווק? מתאפק.
עד שאני יורד מאופני אבא-תל אביבי-שמראה-לחברות-של-בת–זוגו-שהוא-מי-שמביא-ת’ילדה-לגן, הצעירה פונה למשופם כבן גילי, נראה לי ששנינו שירתנו אצל סיסרא, אולי הוא בפלוגת הקשתים ואני בחניתות, לא חשוב למי נראה לי שהצביע, עם ‘האם אתה מעוניין בהסרת דאגות בלייזר?’
המשופם מסתכל על בומר עמית לשמאלו – עלי – מחפש הסבר, ישועה, אולי תמיכה, ואז מוודא “באמת, זה מה שאתם עושים?”
ואני מחייך; תל אביב, מצחיק אותי ממשק תרבויות, וזו בתפקיד המזכירה וההוא בתפקיד הנסער מהסדר המופר, נראים כתוהים למי נתונה אהדתי בקונפליקט התרבותי.
בינתיים, הצטרף אלינו לובש חלוק רופא מעל שמלת בורדו עם פייזליס בורדו וטורקיז (יופי של תערוכת פייזליס במוזיאון האיסלאם בירושלים) עם ספק זיפים, אולי זקן (קונצ’יטה?) ברוח ימים אלה (‘במודה’ היו אומרים בזמני).
בתפקיד הרופא פונה אליי “אתה מעוניין בטיפול הסרת דאגות לפני שבת? רק למלא ת’שאלון”, מחווה על המזכירה הרפואית.
“להציע לי טיפול הסרת דאגות זה כמו להציע לי להסתפר” עניתי “אין לי שערות ולא דאגות על הראש שניתנות לפתירה בשיח.”
הבחור פונה למשופם, “אתה רוצה טיפול?”
וההוא, שלא מסתיר את שאט נפשו הטיח “ואז אהיה כמוך?” וחזר על השאלה שוב. עם סימן שאלה. אבל אפעס, לא נראה לי שהוא ציפה לתשובה.
זה בשמלה עונה “לא. לא תהיה כמוני. רוצה טיפול?”
המשופם לא משתכנע וכועס “לא, לא רוצה להיות כמוך.” רק שהפעם בבולד ועם וואחד סימן קריאה, שתשובתו לא תהיה נתונה לפרשנות.
המטופל הפוטנציאלי שזה עתה נמלט מהסשן שהוצע לו, פנה אלי באחוות חברים בקהילה שמזהים איום חיצוני של כופרים על שלמותה ושאל “אתה מבין אותי?” רק שכעת אני לא זוכר אם היה שם סימן שאלה.
ואני, חרבן אחוות שכמוני, עניתי “בטח שאני מבין אותך” באמפתיה “אבל אני בעדם” חירבתי את האחווה שזה עתה נוצקה, “גם אני דוקטור לתעוקות. אנחנו חברי אותה הסתדרות, רק שהם מבריאים חולים, ואני מחליא בריאים.”
