ירדתי עם סְטֶלָה לטיול. אתמול לא הרגישה טוב, היום מאוששת. הלכנו בשכונה אנה ואנה, בשונה מהמסלול הרגיל; כשאני מטייל איתה היא המובילה, נותן לה לנווט בין כמה נתיבים. בקצב שלה, אני נשרך אחריה.
לא מכיר בן אנוש המחלץ ממני רגשות אשם כפי שהיא. אולי בשל כך שכלי ההסבר לא עובד עליה, מציעה איריס.
האופנוע שלי חנה על המדרכה. את הקטנוע של איריס היא מכירה ברמה שהיא יכולה לטעות בו עם קטנועים אחרים – צורה, צללית, צבע, לך דע. לאופנוע עוד אין לה סנטימנט.
באחת האנות, הבחנתי בילד רוכן על האופנוע. קרוב, קרוב. מדי קרוב, לטעמי.
התקרבתי אליו בכוונה שלא להבעיתו. ראיתי ילד כבן 9, שמנמן, תכול עיניים, בלונדיני עם שיער יחסית ארוך לא מסודר, עם ספלאש כחול בצד.
"הכל טוף?" שאלתי בטון ענייני ידידותי. לא ענה.
שואלתי שוב. I don't speak Hebrew, השיב.
עברתי לדיאלקט הענגלית האילגת שלי; להתעניינותי, סיפר שהוא גר די רחוק ואין לו כסף לאוטובוס.
פשפשתי בכיסיי, שליתי מטבע עשרה שקלים – עברו לי בראש תסריטים של מבוגר מתחיל עם נשים, נערות, נערים – והצעתי לו.
לא, הוא לא רצה.
יפה.
הוא סב לאופנוע: התפעל ממנו, בירר האם שלי. אישרתי, והבטחתי, נטעתי בו חזון ש one day, son, you'll own a bike like this, בטייק אוף מיוזע על סרטים מזמני.
כן, אhשר, והביא לי משפט משהו עם old man ו- swag, שלא ממש הבנתי, כלומר אולד מאן – זה אני, מבין, הוא swag, ואת הקישור ממש לא.
אוה, מעניין, שואל אותו מה זה swag.
הוא מסביר משהו עם קסם, שלוש אצבעות.
אני בשלי – לא מבין.
שאלתי אותו מה הוא עושה בסביבה:
לומד בעירוני ד', בן 12, 6 שנים בארץ, מוושינגטון, לא יודע לענות האם סטייט או די סי. מעיד על עצמו שלא השתלט על השפה, ושיש לו מלים בעברית אבל עם מבטא.
שמור על המבטא, אני ספק מייעץ ספק תומך, זה חמוד ומועיל.
גר ברוטשילד, ליד הבימה, מציין שליד הבימה, ב'דוך' – ציטוט, 'לים'.
ביררתי היכן טוב לו יותר, פה או בארה"ב, פה משיב, לאחר תהיונת.
שוין. מיציתי, פניתי ללכת. take care, השפרצתי לעברו.
הי, הוא עוצר אותי, אמא שלי שלחה לי אס. אמ. אס., בקשה ממני למהר, תוכל בכל זאת לתת לי כסף?
nope, עניתי I changed my mind.
