איפה ההיגיון?

נשרף בשואה

עברנו מאילת לחולון ב-1969, כיתה ד'. עזרד ואני שיחקנו כדורסל על שלט האין־כניסה ברחוב טרומפלדור 13, פינת השומר 1.

עזרד ואחיו עמיר היו ילדים מושקעים תרבותית ואינטלקטואלית, רחבי ידע ואופקים. אצלם נחשפתי לרכבת חשמלית, לגו. לזלמן ממכולת שקולניק היה עפרון תחוב מאחורי האוזן לחשבונות, ועמיר אהוב הבנות צייר בעיפרון צבוט בין בהונות רגליו.

עזרד לימד אותי מה זה NBA, הלייקרס, לו אלסינדור עוד לפני שהתאסלם לקארים עבדול ג'עבר. עזרד בתפקיד אלסינדור, אותי אולי מינה לצ'מברליין. לא זוכר, זה היה מזמן.

מאזין ל'אבא תרחם' של דניאלה לונדון דקל עם אביה. אחרי תקופת הקליעה לשֶלֶט, את חיי הבוגרים אני מעביר בין הערצה למגי'ק ג'ונסון ולירון לונדון (שמתכנס סנטימנטלית לאומנית יותר ממני).

בפרק על קישון (לו האזנתי בבלפור/ אחד העם) (קישון ואני חולקים התהדרות ב-Jaeger LeCoultre Memovox), המחזאי מדגמן את ה'ימני' הכאילו שפוי; לאומנות תוקפנית נטולת־אל בשם מעשיות השרדותית מתגוננת. בהונגרית: קונסרבטיביות אגרסיבית נציונלית, פסאודו סֶקולארית כפרקטיקה דפנסיבית, צינית.

לונדון מכיר ומוקיר את הפרודוקטיביות, פופולריות, כישורי הסאטירה והקולנוע של קישון. בה בעת מסתייג מהאינטלקט מוטה ההשרדות, מ(רדידות) העומק, מה(אין) חתירה לרציונליות, מודע ל– 'אידאולוגיה־אידאולגיה, אבל מטפל בפרקטיקה כאן ועכשיו ב-אפנצל.'

דקה 28:00 כוללת את השאלה 'איפה ההיגיון?' בהקשר לתפישתו הפוליטית לאומית. קישון מצוטט "נשרף בשואה".

מעט קודם קישון מוזכר כאדיש לעוולות וסבל של אחרים, מתמקד במדינת ישראל. בכך הוא מבטא את אדישותו למושגי ליברליות זכויות הפרט ושיוויון.

ימניסט בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה, שואף פרקטית מולקולרית לשיוויון וזכויות הפרט בכל הנוגע לזכויותיו שלו. סאלח שבתי מאשים ששוכחים את מה שמתאים ונוח לשכוח. זכויות אדם ליברליות ושיוויון אלה נשכחות, אינן חשובות יותר כשמטפלות באחרים, לא כמימוש חברתי; מבחינת קישון, מדינה כקונספט בטחוני לאהוביי, כאידיאה של כבוד והזדהות – חשובה יותר מהאחר הפרטי.

קישון מבטא את גישת הימין הישראלי הכאילו שפוי. המעניין הוא שגישה זו רווחת אצל מי שלא חוו שואה, שההיגיון האישי שלהם לא נשרף במוראותיה. אלה אמצו גישה טראומטית והטמיעו, עטפו, בפסאודו רציונל קיומי. בחתירתם לקונסרבטיביות, קונפורמיות נורמטיבית הם מניחים את אימוץ הטראומה יד שניה של דור שני ושלישי כאסטרטגיה, כשהחשש מהישנותה מהווה מצע לפרקטיקה טקטית תוקפנית כמגננה.

במשחק תפקידים זה, דיכוטמית, אין ולא תתכן פשרה; מי שאוחז את רסן השלטון הוא זה שקולע לסל האין כניסה לגישה השונה.