מה יעזור לי להיות

פסימי, חשדן, או מאפיין אישיותי שלילי אחר

שמעת פרסונה מסבירה רציונלית, למה היא בעליה של מאפיין אישיותי מובהק?

נניח, 'מה יעזור להיות פסימיים?' כאילו, שההטבעה ההתנהגותית ניתנת לבחירה.

להבנתי, מידת פסימיות או אופטימיות לנוכח גירויים חיצוניים מסויימים היא תוצר מבנה אישיותי, מובחן, מאופיין, טביעת אצבע פרסונלית. קיימת. קבועה.
אולי, בקטנה, ניתנת לשינוי מקומי, זמני.

הסבר רציונלי פונקציונלי של בעלי תכונה אופטימית, זהירה, יורדת לפרטים, באמצעות הרציונל שהטיות אלה חופנת יוצא מנקודת הנחה, שהתניה זו ניתנת לרכישה, כוונון, נטישה.

יש המסבירים תכונות אישיותיות, הטבעות אינסטינקט, הטיות, התניות כ'מתבקש' רציונלית, שניתן להסיק שהמאפיין המוטבע בהם היה נתון לבחירתם.

האם זברה בחרה להיות מפוספסת?

בהיותה בעלת פסים, יש לשער, שהפסים שירתו, משרתים אתה. עם זאת לא בחרה אותם.
נראה אותה מוחקת אותם.

נראה
אופטימיסט ששואל 'מה יעזור לי להיות פסימיסט?' מגלה בשלב כלשהו של חייו, יותר ריאליות,
נוקדן שנזהר לטפל בכל פרט מסתכל ממבט על,
זהיר מתכונן לכל תרחיש, זורם…
וכן הלאה.

קיצור

אנחנו מרבים להסביר רציונלית, להצדיק, התניות אישיותיות טבועות בנו.
בפועל, לא בחרנו אותן,
אנחנו מתנהלים לפיהן, כשלעיתים, טמפוררית לוקלית, אולי, מצליחים לתפקד מחוץ להן.

מי שנוח להם בתוך עורם חיים עם תכונותיהם בהשלמה חיובית,
בעלי בקרה יכולים לבחון האם התניותיהם משרתים אותם,
ויש מי שיודעים להעיד, שאם היה נתון לבחירתם היו מכיילים אחרת את התניותיהם,
ולעיתים,
במקרה מסויים,
לרגע,
במחשבה רציונלית, משנים את התנהלותם מההתניה האורבת.