פרק ו: בייג'ינג, מתמקמים

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים

זה הפרק בו מתנחמים שאם לא עושים כסף בפרובינציה לא אבדה התקווה לעשות בגדול, בבירה, בכלל הממלכה.

יום רביעי

נוחתים בבייג’ינג. 
מחכה לנו, מיניבוס שלוקח אותנו למלון. 
מתפתחת שיחה. רציונליזם, זיקה לדת, זיקה ללאום. 
אני מנחה. 
הם הולכים לדוגמאות ל-מול העין. לא לתפישות. רחוק מדיי. 
טרבור עם רגשות אשם, לא מעלה על דעתו לחיות בישראל, אבל חשוב לו להתחתן עם יהודייה. זהות נחרצת על מצע (לוגי) נידף. 
מציין לעצמי שטרבור זה, בן התפנוקים שרצו אחריו חצי תריסר משרתות שחורות, יודע להתארגן על עצמו בהתנהלותו במרחב. איך שנע. איך שמתלבש, בארגון הזמן. וואלה. 
מעניין לנו, להם, לי. 

מובאים למלון מדהים Beijing Hyatt Park שם חוברים לאנטון ולצ'ארלס.
מכיוון שהגעתי ללא תכנון ובהתראה לא מספקת והמלון מלא, חברתי לחדר עם יה, שאמנם צעיר ממני ב-8 שנים, אך עבר מזמן את הגיל המנטלי של טולרנטיות בשיתוף חדרים.
קיצור- יה התבאס מהמצב.
זוכר את זה. צריך לעשות לו היפוך ריגשי. 

המלון מבחינתי, מעבר לעיצוב המאד נאה, הג'קוזי שהיה כל כך אסתטי, שגם השתמשתי בו, המיטות הפלאיות האלה, היו בו ארבעה להיטים-

  1. הלובי, בקומה, סורפרייז סורפרייז- 63. 
    כמו אקווריום, כל בייג'ינג פרוסה.
    אמי הייתה אומרת- "העיניים לא שבעות מראות",
  2. מכונת הנספרסו עם הקפסולות.
    אוי, זה נפלא,
  3. דוש מקלחת rain forest ובו מַשפרצה של מטר על מטר המותקנת על התקרה שמשפריצה ים מים על הקרחת.
    תענוג, אין דברים כאלה,
  4. אבל השיא הוא כמובן הבידה.
    חתיכת האינסטרומנט הסניטרי הזה, שמופעל ללא מגע יד אדם- לוח הפיקוד לצד האפארט שולט על כל האלמנטים היווה תענוג-על. כלומר תחת.
    מותיר את היוזר להתרכז במלאכה נטו, ללא בירבורים או ביורוקרטיות.
    בי נשבעתי, בחי ישבניי, כשאהיה גדול יהיה לי משהו כזה.

אמורים ללכת למסעדת גורמה. 
נוסעים למסעדה במונית עם אנטון וצ'ארלס. תריסר מכוניות שרד גרמניות אורבות לבעליהן הסועדים בפנים. קור בייג'יני צפון אירופאי. 
ד"ר ג'והני הו איתו סעדנו בערב הראשון בהונג-קונג, מי שאמור לקשר את החבורה עם הרשויות לפתיחת המיזם למכירת לוטו כלל ארצית, אמור להצטרף אלינו.

עד ששרון וטרבור פטריק וג'והני הו מגיעים, יה מחליט ללכת לשאוף אוויר כי "אנחנו חנוקים".
יה, בנחישות נטולת אלגנטיות מתנער, קורע אותנו מצ'ארלס ואנטון, שאמורים להמתין לשאר בפתח המסעדה, וממשיך אתי את שיחת המטוסים. 
אני חש אי-נוחות על הנטישה, ואומר לו לחזור- הוא לא רוצה. 
יה לא עונה לטלפונים של בני לווייתנו. מתפתח ויכוח בינינו. אני אומר לו שהאשכנזי שלי התעורר- לא מתאימה לי ההתנהגות הזו.
טרבור שנואש ממנו מתקשר אלי. שואל איפה אנחנו. מעביר לו את יה. אנחנו חוזרים.
אומר לו ש"לא בסדר מה שעשינו". 
יה מקבל את הערכתי על תשובתו- "זה לא אנחנו זה אני".

אחלה ארוחה. 
מנות שצובטים ואוכלים, מבושלות. 

חוזרים למלון, עולים למועדון xiu בקומה הששית. כל לילה במהלך ארבעת הימים הקרובים יורדים לשם. 
סט-אפ, פרוצדורה קבועה, שגרה, סגורה על עצמה, ידועה מראש. כלומר מצאו את הדבר הנכון, המתאים, לא יסכנו עם משהו אחר.

כניסה בתשלום למי שאינו אורח במלון, מעבר במגנומטר, כניסה למתחם מפואר, שני מתחמי ישיבה, בר ענק מואר מול להקה של 8 לבנים ושחורים עם זמרות שחורה ולבנה, צעירים, מדליקים, אנרגטים. 

הגברים ברובם המכריע לבנים, מיעוטם מקומיים עם חזות אוריינטלית, מיעוט זניח שחורים. צעירים. חצי מהנשים אורחות המבלות עם בני זוגן, ומחציתן צעירות, ברובן אוריינטליות עד מונגוליות ויתרתן סלביות, סוקרות, חגות בסבלנות, משחרות לטרף, לטרוף תחת הקמפיין הבלתי מתומלל 'להטריף, להיטרף' בעבור כמה מאוד מאות. 
ולפרקטו-קונקרטים- הקוראים חסרי הסבלנות לעודפי פלצף תחת מסווה ניואנסי- זונות.

וכל לילה אותו דבר.
שרון טרבור, פטריק, אנטון, צ'ארלס יה ואני, בתרגולת קבועה. הבילוי הוא שתייה ב-$20 לדרינק, והעאלק תרבות הנלווית לזה- אני מזמין, אתה מזמין. דיבורציית שטויות השתויים. 

יה מטביע אותי בג'ין וטוניק אחד לפני שאני מסיים את השני. 
נזכר שהיחס שלי לאלכוהוליזציה הוא כמו למסיבות- תמיד חשבתי שאני צעיר מדיי כדי ליהנות מזה.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי.

הדיבורציה עם הזונות המקומיות, שלרגע מבליח הפיתוי לבצע טרנספורמציה תודעתית, פריצת דרך אישיותית, ומהמפגע האסתטי שאני מהווה להיתפש בעיני עצמי כאטרקטיבי רומנטי-סקסואלי רב-חשק עתיר ממון, בעקבות העניין שמגלות בי, כלומר בארנקי, נשים צעירות בחשכת מועדון רועש.
אבל, (לא) יבורך השם, כ'דב זקן' כמו שאמי אמרה, אני דבק בעיקשותי, ממאן לנוע מתפישותיי העבשות- הטרנספורמציה לא קורה.

Share

השאר תגובה