טגנגה

קרטחנה

פסיכו ו-לוגיה

טגנגה

לאחר הלוסט אין קרטחיישן של הלילה הקודם, שם פעמיי (איזה יופי של ביטוי, רק לא יודע מה זה 'פעמיי') לסנטה מרתה.

שומע שהיא מעוז הקרחאנה, מסיבות וכאלה. רק שלא בעיר עצמה, העייפה, המתבוססת בבוצה, אלא בכפר דייגים שהמוצ'ילרים הפכו את פרנסתו מדֵיג דגים, לדֵיג תיירים.

את הקונספט חווייתי לראשונה ב-בטרנקוזו, 1985, כשהיה כפר דייגים קשה להגעה – אוטובוס, קמיונטה מקומית, מעבורת מטלטלת, הליכה, ללא חשמל ומים זורמים.
במהלך היום מפיקים את הארוחות: יורדים לחוף, רוכשים דגים מהדייגים, משלמים לנשותיהם שינקו, לאחיותיהם שיכינו אורז וסלט, לאמותיהם שיטגנו. מין הפקה כזו.

בערב מפיקים להם את הבנות: לקול פטיפון מונע מנואלה הן רקדו עם המבקרים forro פוהו. הן היו אקזמפלר אורטופדי: היו להן אגנים בתנועה דו-צירית בו-זמנית. בחי אלוהים בסייפר התורה, לבושות בחצאיות לבנות קצרצרות (או קצרות לבנבנות, כבר לא זוכר) האגן הקדמי היה מחליק וורטיקלית מעלה מטה על הירך של מי שרקד איתן, ואותו אגן, מצידו האחורי הטלטל לאטֶרלית, ימינה שמאלה. זה היה – אין דברים כאלה.

שם פגשתי את נ', היום בכיר ביותר במוסד ששתיקה יפה לו.
אחת הבנות באה אליו, ללא הקדמות, בהצעה לרקוד.
"נאו" השיב.
"רוצה ללכת לים?" הציעה, כשהושערה ההשערה שלא היה לה בראשה השראה ובטח לא הרשאה לשחות, בעשר בלילה. באוקיינוס האטלנטי.
"נאו" עמד על שלו.
"אם כך" שאלה בייאוש "אז מה אתה רוצה?"
"שנלך לחדר." בחדר, על הערסל – לא היו מיטות, הזוחלים זחלו, לידינו. לא נתנו לישון.
למחרת, לפני פרידה שאלנו בת כמה. 18 ענתה. בהמשך הודתה – 15.

בשנת 2000, עם אורגזמים, חשמל וכביש גישה, אבדו את הקסם.
ב- 2005 כבר דמו לאילת.
או שהכל בעיני המתבונן.

הדרך לסנטה מרתה נחמדה, עוברת ליד טוטומו. וואלה, נלחיץ, אני ותולעיי, את הגרמניה מהמסעדה שתשכיר לי את האופנוע לשם.

נוסעים יורדים בסנטה מרתה. מתיידד עם הנהג המתוק שלוקח אותי לקאסה בנימין בטגנגה.
במורד הכביש רואה את המפרץ בין ההרים משובץ בתים וסירות.

המקום, טירה מבוצרת על צלע הר. בניה חדשה. מממש חזון שלי לפוסאדה, הוסטל חכם לעת פרישה. הרבה תכנון ומחשבה. מצולם ומפוקח יותר מהאח הגדול. בחצר בריכה תכולה עם פסיפס של מגני דוד, בר ופינות פול, מחשב, וטלויזיה מחופות מגשם, ורחבה ענקית מוכת רמקולים שחובטים ללא רחם בין 8 ל-4 בבוקר בפול ווליום.

אני משתכן בחדר. "אני מטייל לבד." מדגיש לציין למטפלת באדמיניסטרציות.
הבנים לבושים בשורטס, הבנות גם עם חולצה וכולם בטאטו.

פוגש את אסי. כן, זה האסי. בעל החזון והבית. בשלושימים, קוקו, יהלומי ענק בכל אוזן, וזערוריים על שתי שיניים. הזרועות, החזה, מעל הפטמות בכיתוב קשתי, מתחת ישר, בגב ובשוקיים, באותיות קידוש לטיניות, קעקועי ענק של ערכים. נראה כמו חזון ארגוני: unforgotten, honor, respect, ולא זכור לי מה עוד. בחור ערכי, מעיד על עצמו שאלה הדברים החשובים. לא במלים נדיפות – "אבא , בן משפחה מסור , חבר טוב ופטריוט ישראלי ." כמו שראיתי בפייסבוק . בצריבת העור! כבוד.

הוא חובק את דייזי, בתו המתוקה בת כמה החודשים, מאם מקומית. השמועות אומרות שהוא עבריין שנמלט מהרשויות הישראליות והבינלאומיות, השקיע בהקמת הפוסאדה המפוארת.
האנשים מתייחסים אליו בסוג של יראה. פטרון. הוא מתייחס באדנות נדיבה – מתייחס? צועק, דורש, ודואג למחסורים פיזיולוגיים.
אלי מתייחס אחרת. הגיל עוש את שלו.

עושה סיבובציה בכפר: בתי ספר לצלילה מהזולים שיש, מסעדות, כפריים.
חוזר ורואה התכנסות לתפילה משותפת. ערב חג שני של סוכות. כסאות פלסטיק. משדלים בנים לבוא. ממני לא. ראוים עלי שאני אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית. לפי התסרוקת.

אסי מזמין אותי לארוחת חג שתיערך בקומה השנייה. כולם מסבים לשולחן ר'. בין אחד ממנהלי הפוסאדה לאחד האורחים מתגלע ויכוח מבית אבא: מכיוון שאין יין האם ניתן לברך על מים או על בירה או על מיץ ענבים. האורח מחמיר, העובד שחובש כיפה שחורה ומקועקע סטייל אסי, מקל. מהשולחן נזרקות דעות של בנים על איך מה ולמה.

אסי, הוא הרי ביצועיסט, מכריע "נו יאללה כבר" חסר סבלנות. הברכות מבורכות. אוכלים ווריאציה מקומית של אוכל בית אמא, תוך דיון על מידת ההשתדלות של כל אחד לשמור על כללי הכשרות, ואיך כמעט…,

מתקנא בהוריהם; הנחילו בהצלחה לילדיהם ערכים. אלה הוטמעו, נשאו עימם, נשארו איתם, גם בניכר בינות לאדים ולאבקה.
שלוש עובדות משרתות אותנו. הטון שמנחים אותן למלא מחסור כזה או אחר גורם לי אי-נוחות.
מתנהל דיון אם לתת להן להוריד את הכלים או שגם אנחנו נעזור. קם מתחיל לפנות. מצטרפים.

אחרי האוכל הולך לשוטט בכפר ולכתוב. חוזר, יושב בפתח החדר, ורואה, כמו נמלים, לשמע טראנס מחריש אוזניים, יושבים בקבוצות, מתערבבים, הולכים חוזרים, יוצאים באים, עוברים מחדר לחדר, אלכוהול, מעשנים, יש תכונה כזאת, אין מנוחה, התרחשות, כאילו מאוד עסוקים כזה, על כלום? על שטח מאוד קטן.
שומע צחוקים, רואה באנגים מאולתרים, שמחות.

ב- 85 לא היו צ'חצ'חים, מובהק. היו קיבוצניקים, יוצאי יחידות קרביות. הרוב בנים. הייתי היחיד מחולון.
לא יודע אם זה המקום המסוים או שזו האוכלוסיה המטיילת, ועם זאת מאתר סוציו-אקנונמיקה נמוכה, רק מעט יותר בנים מבנות. כשבאתי עזבו שני אתיופים, לא ראיתי רוסים.

הולך לישון, מתגונן מטראנס בדציבלים בלתי אפשריים שמדי פעם מישהו מגביר עוד, שומע- "אסי יתעצבן", אחר מחליש את הבלתי נסבל, וחוזר חלילה.

למי ששאל: תנאים הכרחיים, גם אם לא מספיקים, לחיים מאושרים: לחרבן רוטינית ולהירדם מיידית. בכל מצב.
Share

השאר תגובה