בצבוץ בטוטומו

קרטחנה

פסיכו ו-לוגיה

טגנגה

שוט הטיול

מוי כיף בטגנגה

בצבוץ בטוטומו

שְמֵי קרטחנה צלולים, ואדמתה מוצפת, עקבות ליומים קודם של גשמי שיא עונה כשהייתי בטגנגה. הגשמים הסבו נזקים ו-8 אנשים נספו. כך מדווחים בתקשורת המקומית.

לחזור לקרטחנה, זה כמעט כמו לחזור הביתה; מקבל את החדר המועדף במלונית, מנפנף לשלום לספר, אוכל מצויין במסעדה החביבה עלי – Cato Negro, בצהריים, ופילֶה בערב, מסיים את הערב בפאב המועדף.

בפרקטיקה, הייתי אמור לשמוח על שאני מחוץ לעיר בגשמים אלה.
לך דע היכן הייתי נתקע ומה היו המשמעויות של תנועה מוגבלת, וכאלה.
בפועל, אי הנוחות הקטנה הזו בטלה, מבחינתי, לעומת החוויה שנמנעה ממני מלהיחשף לגשם בעוצמה שלא מכיר. חבל.

מחליט לממש הנסיעה ל- טוטומו.
הולך לגרמנייה במסעדת גאטו נגרו, מתנהג כאילו יש הסכמה ורק בא לקחת את האופנוע. אֶ בֶּ ציגאלע מֶה, ארוחת בוקר ומסכים להצעתה שאקח לה את אופנוע כולל הכל ב- 80 ש"ח.

עושה סידורציה של רכישת כרטיסי טיסה קרטחנה-מדג'ין-סאן אנדרס-קרטחנה שיתחיל למחרת, מחליף כסף, לוקח מוצ'ילה קטנה עם בגד-בוץ ובגדי החלפה ומשאיר את המחשב.

משאיר להייקה $200 ערבון, לוקח את הניירות. סוזוקי 125, בתצורת אופנוע. חלש, כידון צר שידיותיו משוכות מדי פנימה, צידו הימני עקום עוד יותר פנימה, מנפילה. זה מה יש אמיגו. מתייחס אליו בעדינות, בהמשך מביא אותו למחוזות אקזוטיים מבחינתו. מקווה בשבילה שהוא התבגר וחושל ולא הותרתי בו נזקים ארוכי טווח – שם קוד ל- קרעתי לו ת'צורה, הבאתי אותו למעטפת ביצועיו הצנועה.

2 ק"מ לפני טוטומו עוצר באוסף בקתות שמציעות מאכל ומשקה. דופק אמפנדה בשר טחון ויוקה. מהטובות שאכלתי. שוטף עם דיאט קולה. פרוטות. משבח את האמפנדה באוזני הטבחית, וכדי לתת תוקף לדבריי – 'משחית' אותה באקסטרה, כמו שישראלים מתרים האחד בשני כאשר מי מהם רוצה לתת יותר ממה שהכלכלה המקומית מבקשת.

מימין אישה מבוגרת קולפת סוג של צמח שנראה מבחוץ כגזע עץ שחום, ופנימו לבן.
מוקסם מתנועות המאצ'טה. עושה זאת במיומנות אומן; אין תנועה מיותרת, העוצמה והחיתוך כמו במכונת סי.אנ.סי.

מביע באוזני הגברת איזה יופי היא עובדת. מתפתחת תקשורת – לצערי אי-אפשר לקרוא לזה שיחה.
40 שנה עושה את זה, היא אומרת. יום יום, חוץ מאשר כשהייתה בבית חולים ללדת את ששת ילדיה. מאז שהיתה בת 11. רגע, היא לא היתה אתי במחזור בשנקר?

בכל אופן, מייד חטפתי רגשי נחיתות שבשום עבודה לא החזקתי, ורגשי אשם שאף קריירה לא פתחתי.
לחשוב שמוזיקאים או ספורטאים מוכשרים לא ממצים קריירות בשל חוסר אימון מספק בתנאי נוחות ובדיסציפלינה שאוהבים. זו, 40 שנה יום יום, קולפת שעות, יוקה. מה שכורח יכול לייצר- גבורה, מומחיות, יצירתיות, נחישות…

ממשיך לטוטומו. נראה לי שאני רוכב יותר מדיי. אכן, מאתר את השלט מצידו השני של הכביש שמכריז שהוולקנו במרחק 3 ק"מ. רק מה- בכיוון ממנו הגעתי.
אופס, פניית פרסה בכביש – אנחנו בקולומביה ואני אסטרנחרו – חוזר, סופר קילומטרים, ומבחין, אכן, פניונת שמאלה שפספסתי קודם. עירנות בנסיגה.

מתקדם לאתר כדי לראות מבנה דומה עיצובית ללבניה בחיפה, עשוי בוץ, בגובה כשלוש קומות, מוקף כמה סככות המציעות מאכל ומשקה, 2-3 מכוניות וכמה אנשים עם מסיכת בוץ שחור על כל הגוף.

אני מנסה להבין את השיטה, בידיעה, שאל דאגה- אולי לא אדע מראש את עלות כל שרות, אך אשלם על ה-כ-ל.
מבין שאימצו את מתודת פס הייצור של הנרי פורד – התמחות לכל חלק בהליך הייצור.

נכנס לחדרון – יש שניים כאלה מעץ כמו תאי מדידה – באמצע מגרש החנייה, מחליף לבגד בוץ. מניח שעל זה לא אחוייב שכן זה אינטרס שלהם לא לראות לי. לא יודע מה לעשות עם הפרסונאליטיז. בעודי תוהה רואה זוג בגילי ליד מונית צהובה. מתקרב, מנסח מה הולך להגיד. מבחין שהאישה מקדימה ב'מאמי' לתקשורת בעברית.
בא לציון גואל שומר לחפציי בטוטומו נמצא: מכלול הקונסרנס הקיומים שלי, לאותו רגע, מקבלים באחת מענה. יש להם נהג פרטי שהבנדוד שכר עבורם, הוא ישמור.

עולים שלוש קומות במדרגות עץ פרוביזוריות כדי לראות בריכה 4 על 4 תחומה בקונסטרוקציית עץ. בתוכה, בבוץ אפור כהה סמיכסמיכסמיך, כ- 15 איש, נשים וטף משתכצפים בבוץ. הקטע הוא, שהבוץ כה סמיך, כבד ומשקלו הסגולי כל כך גבוה, שצריך לגייס מאמץ, מיומנות ומאבק להישאר עומדים, שכן הנוזל עם משקלו הסגולי הכבד דוחף את הגוף, בנחישות, לאיזון.

כשיורד גשם המים צפים. המקומיים שולים אותם החוצה כדי שמקור מחייתם לא ידולל. הבוץ כה יקר ערך, שכשיוצאים מהבריכה יש שבכת ברזל שמישהו משגיח שניגבת מעצמך כל פרודת בוץ.

בבוץ, שני מקומים ממסמאג'ים מעלה ומטה, הופכים, ואז מטה ומעלה. איך כתוב בלונלי פלאנט – …though they certainly aren’t carrying degrees from a massage course… בתרגום חופשי – הם לא נושאים באמתחתם תעודות של קורס עיסוי. איך ישאו עם הם רק עם שמאטע נטות כיסים לעורם? אבל זה נעים, מוזר ומשעשע.

אני תוהה, האם פטמות הנמלטות מבגד-ים, כפי שקורה שם, כנראה בשל תכונות הבוץ במגע עם הבד, אך מכוסות שכבת בצבע ומרקם נוטלה, חשובות כחשופות חזה או כמכוסות.

על פי הסגולות שמייחסים למקום, המקום כעין העין פשחה המיתולוגית, או אולי השתכתשות בשלולית שום, שעליו אמי היתה חוזיירת ואומיירת ש'המדע טרם גילה את כל סגולותיו'.

טוב, אז אם יצמחו לי תלתלי בלונד, לזה אני מוכן. אבל אם האיומים על אריכות חיים יתממשו – אני מקווה שהם טועים. בשבילי – איכות, חביירים, לא כמות, איכות. את שנותי המיותרות תורם למי שרוצה לקבל.

אז יש רמיזה ידידותית להתקדם בסרט הנע. אחרי שהשלתי את שאריות הבוץ על השבכה, ונגערתי שלא הורדתי מספיק – ניסיתי להסביר שמעולם לא הייתי חזק בניגוב, אמי ובת זוגי הכבירו תלונותיהן בנושא, וגם בגילוח אני לא אה-יה-יאי, אלה פוגשים את הפן החפיפניקי באישיותי – לא מוצא את סנדליי האהובים, אליהם אני קשור ברצועות (שהיו פעם) ארגמניות.

יורד. למטה הם, סנדליי, חבוקים בידי בעל המקצוע שירחץ אותם. לא ביקשתי, לא צריך, אבל למעגל הכלכלי יש חיים משלו שלא תמיד ניתנים להסבר או חיזוי – מישהו יכול להסביר את הרציונל הכלכלי של טיפוס מחיר חבית דלק ל- $150 אחרי משבר 2008?

ואני מטונף, כן? יורד חמישים מטר בפס הייצור, שהוא למעשה שביל גישה מכורכר לשפת האגם. שם ממתינה דודה שעוזרת להכנס למים, מביאה קערונת, משפריצה, מנקה לי את הקרקפת, חופפת את זיפיי, מזכיר לי את האמבטיה שאמי היתה עושה לי, כולל תחיבת אצבעות מנקות לנחיריים והאזניים, שם אפילו אמי האהובה לא חפרה לי.

מכיוון שבמחשבה המודרנית אומנו להבחין בקושי או בחיסרון גם כיתרון והזדמנות, בשל היות המים עכורים ברמה מוחלטת, אני מצטווה, כמו שאר המשתכשייכים שם, להיפרד מבגד הים, שנשטף על ידי הכובסת הייעודית, מוחזר, ואני יוצא כתינוק חצי יפני, רבע תימני ורבע רומני.

בארגוניזיציה ליד האוטו, כל עובד פס-הייצור, נציגו או סתם מי מטעמו, בא לבקש: 10 שקלים דמי כניסה לאתר, ועשרה למסאז'יסט, וארבעה לטכנאי ניקוי הסנדלים, וששה לאחות הרוחצת, וארבעה לכובסת, ואם שכחתי מישהו – איתו ועם הפרופסיה סליחה, אה כן, טכנאי הסניטציה, ששידל אותי להשתין לפני שעליתי, קבל 2. עד עתה אני לא סגור האם קיבל 2 שקלים על העצה הטובה של להשתין*, או על השימוש במשתנתו.


*
מיטיבי ירא השמיים ברוסיה, ניסח באוזניי את תֶמָת חייו:
זה בסדר להשתין בבריכה אך לא מהמקפצה. כלומר ניתן לעשות הכל כל זמן שזה במידה ולא גלוי.

הוא, כמיישם פילוסופיית המוסר המידתי, הליברלי פרקטי-אופורטוניסטי, המתון והנוח, הרציונלי והסביר, הנפוץ והרווח, המקל.
אני, בעל טווח ההשתנה הקצר, אם הייתי צריך להשתין שם, שני איומים היו מערערים את שלוותי הזמנית:

  1. אולי קצת בוץ היה נכנס למערכת. בררר…
  2. הייתי עושה 'הזדהות השלכתית' ומניח שאני לא רק גיבר אלא גם טייקר, ומבוסס בהפרשות של עמיתיי.

בכל מקרה, תמוהה בעיני העובדה שהשלטונות מותירים בידי המקומיים פנינה שכזו.
על פחות מכך עושים הרבה יותר.

'מאמי' ואשתו מציעים לי לחזור איתם עד הכפר הקרוב לקרטחנה, שם הבנדוד סידר להם ארוחה על החוף ושיט בקאנו בין המונגרובים.
מצתוות בשמחה. בנסיעה אני מעצבן את נהגם החביב, חסר שיניים אך מלא הטוב, כשאני מאתגר את שלוות רוחו, ומרצייד לו עם האופנוע על הטמבון מימין ומשמאל.

לפני קרטחנה פונים ימינה ליישוב שבחיים לא הייתי נכנס אליו. עוברים בין רחובות, כמו דרום אמריקה האמיתית, הענייה הקלאסית. שאנשים מוטלים בכל מצב צבירה אפשרי, ושלא.

מנווטים לחוף. שם נוסעים בין ביצות ושלוליות ענק, כאשר כל מה שהיה על החוף שבור והרוס, עדות לנזקי הסערה.

לאחר נסיעה של 5 קילומטרים ושאלות את דיירי הצריפים על החוף, פוגשים את מסימו. זה מכניס אותנו לביתו כדי שאשתו של 'מאמי' תפשפש. אנשים נחמדים וידידותיים להפליא. לא מחמיץ את ההזדמנות להכנס, מחליף את בגד הים בחדר השינה. מראות קשים. ומרתקים; 'עליבות בלתי עצובה' אם האוקסימורון הזה לא מעליב. דלות נורמטיבית. ילדים ערומים. זבובים. חוטי חשמל חשופים. מכונת הכביסה עובדת, אין מכסה, מערבבת את המים שלא מוחלפים אחרי שנכנסו, הבגדים מתכבסים בעיסה חומה. אנשים מחייכים עם שיניים טובות.

שותים קפה על החוף. משאירים את המונית והאופנוע, הנהג שומר, הולכים ללשון ים שנכנסת פנימה, עולים על קאנו וחווים חצי שעה בין המונגרובים, ציפורים, דגים. טרמיטים ענקיים. טבע, ללא שמורה.

חוזרים, מכינים לנו ארוחה דגים נדיבה עם שתיה ויוקה. מאוד נהנים. אני מבקש את הטלפון מהנהג להודיע לגרמנייה, שבמקום בחמש אגיע בערך ב-6. היא תחכה לי. אוכלים, משלמים על הכל 100 ש"ח סבירים וחוזרים העירה, נפרדים לשלום, הם ללגיטו ואני לעיר העתיקה.

מנווט ללא טעויות בין אוטובוסים קמיונטות ואופנועים. מגיע ב- 6 ושתי דקות. הגרמנייה שמחה לראות את האופנוע כבן אובד. משלם לה, מקבל את ה- $200 עירבון, נפרדים בידידות.

אחלה יום.

בחדר הולך הולך לשטוף את עצמי ובגדי מעמל היום. מגלה ששכחתי להחזיר לה את את מסמכי האופנוע. וואלה, היא בטח משתגעת. בגרמנית! איינס צווי דראיי. לא נעים. המסעדונת שלה היא רק לארוחות בוקר. נסגרת ב-2, תפתח רק למחרת ב-7. דוחה את הרעיון לתחוב לה אותם מתחת לדלת. אביא לה למחרת טרם טיסתי.

בערב יוצא לאכול. במקריות שמזמן טיול מסוג כזה (- הקוראים כאן ייחצו לשניים, מי שנדרכו מהכשל הלוגי ומי שלא) רואה אותה, לראשונה מחוץ למסעדתה, מולי.
אומר לה ששכחתי לתת לה את הניירות. לא היתה מודעת לכך.
מושיט לה הניירות, מנהלים ויכוח ידידותי על מי האחריות – כל אחד לוקח על עצמו, היא מבסוטה, נפרדים שנית.

 

 


מדג'ין, סאן אנדרס וסיום

Share

השאר תגובה