מוי כיף בטגנגה

קרטחנה

פסיכו ו-לוגיה

טגנגה

שוט הטיול

מוי כיף בטגנגה

אחרי המסע בטבע חוזר הביתה. כלומר לקאסה.
מציעים שאלך לבדוק את חומרת הנזק ברגל.
זוכר את סבא שלי לועס כדורים שקיבל. שאלתי את אבא שלי למה – "הוא לא יודע לקחת כדורים" הסביר.
החלטתי לנקוט בשיטה זו; להתעלם בשלב הזה, ללעוס כדורים בהמשך, על פי צורך.

הולך לכפר, אוכל, שותה, כותב, חוזר בחצות.
ההתרחשות כאתמול, תנועה של כוורת; פנימה קדימה, ימינה החוצה, שמאלה אחורה. כמו באקווריום, לא באמת קורה משהו.

העניינים מתחממים, או מצטננים, כאשר האורח מהקידוש של אתמול, הסמכות הדתית נוטל את הסמכות התכנית – הוא כנראה נציב התרבות שם, ומנסה להשליך למים את מי שנקרה בדרכו, ומי שלא נקרה, נקרא ונרדף.

קרב איתנים ניטש בינו לבין המנהל, שאיתו נערך לילה קודם דיון על פרוצדורת הבירוך על האוכל.
הפעם הקרב הניטש אינו על פרשנות לנוהג אמוני, אלא מי משליך את מי למימי הבריכה.
שניהם מוצאים עצמם במים ולצורך כך נשארו בתחתונים, את הכיפה המקצועית, השחורה, המהודרת הצחורה, הותירו המנהל והאורח, בהתאמה, בחוף מבטחים.

שכני עובר לתחתונים. הוא מספיק זמן כדי לאבחן את המצב ולאתר את הפרוצדורה התגובתית הנאותה לכך, ואכן אחרי קרב עיקש אך חסר סיכוי הוא מוצא את עצמו ותחתוניו במים.

כולם לא רוצים להיזרק למים. ואולי בעצם כן. שמים מוזיקה בעוצמה בלתי סבירה שמדיי פעם מישהו מחליש, ושוב מגבירים ושום מזכירים את השם המפורש אסי בהקשר של רעש ונזק לרכוש, אך בנוהל נישוק מזוזה, ללא שינוי התנהגות.

מי שנמלט לחדר לא מבטיח שיישאר יבש, מפני שהתרבותניק שולה דלי מהבריכה, שולח את אחד מחבריו שינקוש, וספלאש, מלוא הדלי מותז.
כשהקומה הראשונה נשטפה, מטפלים בשניה.
הנחישות בהתנגדות להשלכה לא תואמת, לעיני המתבונן, את ההסכמה של אחרי, וכל בחורה אחרי שצרחה טרם שהוטבלה, מתחילה לרקוד אחרי. מין מֶטָה-מורפוזה תודעתית שכזו.

אבא של ידידי הנערץ, כך הוא סיפר כהתניה בעלות המלה 'קרנבל', כשבערוץ הראשון והיחיד היו מראים תמונות מהקרנבל היה אומר על הברזילאים – "אין להם מה לאכול, אבל לרקוד הם יודעים."
אמא שלי היתה אומרת "הרומנים יודעים לעשות שמייח."
אז גם החברה פה "יודעים לחגוג" אם אפשר לקרוא להשלכת כולם לתוך המים חגיגה.

מוצ'ו כיף כאילו. עם זאת – את הקורא לא כל כך איכפת לי לשקר, את עצמי לא מוכן – אני מודה, שאמנם אני מזהה סוג של אלימות מעורבב עם הומור ירוד, שמפחיד עדין שכמוני, ועם זה – זה גם מצחיק. אותי.

אני כמובן מחוץ למשחק. מתחשבים בי. לא סופרים אותי ולא משפריצים לכווני. בלהט השעשוע עלי להגן על המחשב ולשנות מיקום בהתאם לכיוון ההתרחשות.
אני שמייח שאינני מפריע לשעשוע, וממש מעולם לא התחברתי.
רושם לעצמי, שבהיותי יחיד שם, אני טיפת דיו בכוס מים, לא שייך. אם הייתי שניים או יותר, כבר הייתי מחרב את החגיגה.

נמאס לי בשלב מסוים, מהפעילות התרבותית, והולך לישון.
למחרת, לאחר שני לילות, ורגל בהליך שיפור, מחליט לנטוש.

בהמתנה להסעה חזרה לקרטחנה, מדבר עם שתיים. אחת מהן חודש וחצי, חוזר- ששה וחצי שבועות שם. בקאסה. היא די מאוכזבת, צִפְּתה ליותר מסיבות יותר גדולות, לא רק של הקאסה. שי וונטס מור אוף דה סיים.

שר התרבות והספורט אומר לי "התחשבנו בך."
"וואלה." אני משיב צוננות. הוא מנסה קצת לסחוט חיווי אהדה למוי כיף, אבל אני לא ממש משתף פעולה.
אני, מתנשא שכמוני, את הדאחקות שלי מעדיף, וורבליות, עם תפניות בעלילה, לא ישירות, עם רבדים, נתנות לפרשנות, מתחכמות, יבשות, אולי. זו המלה שחסרה לי.
בדרך החוצה רואה את אסי.

נפרדים. "מיצֶת?", הוא שואל, מבטא על משקל 'פיפֶטה'.
"חוששני" אני עונה, משתמש בטרמינולוגיה מבדלת, והוא צוחק כשומע בדיחה מצויינת.
זה אני המתארח במחוז שלו,
אירחתי אותו, לרגע, במלה, במחוז אחר,
ומאחל לעצמי שאמשיך להתארח במחוזות אחרים.

יאללה לקרטחנה, מחר הולך להתקיף את הגרמניה עם האופנוע.

 


בצבוץ בטוטומו

מדג'ין, סאן אנדרס וסיום

Share

השאר תגובה