שוט הטיול – טיירונה פארק

משך הקריאה: 20 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

קרטחנה

פסיכו ו-לוגיה

טגנגה

שוט הטיול

פרק רביעי, בו יסופר איך ניעורה בתו של האיכר וטיילה בפרק טיירונה.


למחרת בבוקר, הרחבה המקיפה את הבריכה בקאסה בנימין ריקה. הקייטנים נחים. מחליט לטייל בפארק טיירונה, אם תסתכלו היטב בתמונות המצורפות (לא) תוכלו לראות אותי. כמה עשרות קילומטרים צפונית מזרחית לסנטה מרתה.

בדילוג על פירוט הביורוקרטיות; בסופן שלוש קמיונטות – מיניבוסים וואנים המשמשים כמוניות – 30 איש בערך, מתאספות ברחבת סופרמרקט מקומי לרכישת הספקה.

אלה מוצ’ילרים מהז’אנר העתיק, המקורי – בנים רזים, ארוכים וזרוקים, שמו בסרטים על פסטיבל וודסטוק 69, אירופאיות דשנות, לבנבנות ועקוצות על המנעד הרגשי שבין נינוחות לעצבניות באמפליטודה ותדר גבוהים.
אם לא סופרים אותי – מניסיון, לא ממש כדאי – אין ישראלים.

דרך יפה, גשומה, בכביש תחום בצמחיה טרופית.
פונים לפארק. בבודקה כיאה לעולם שלישי משלמים מופקע. מצמידים צמיד כ-חולים בבית אבות – זה אני, הם כ-אבות בבית חולים ליולדות – החברה המקומיים רציניים פה בלשמור על השמורה, לא רוצים זרים לא מורשים שירשרשו להם.

בפארק העצום, מתקדמים כחמישה קילומטר לחנייה. יורדים ומתפזרים.
ישנם שני מסלולים; הקצר עד לקמפ, 4.2 ק”מ, הארוך יותר כ- 6 ק”מ לקמפ המרוחק.
טיפטופציית גשם טרופי מתונה.

תקלה שלא עולה בבריאות נפשית או פיסית או על כמה מאות זו חוויה.

(גם) בשביל יום כזה אני מטייל (לא רק). מבחינתי, כשהרוטינות משתבשות, נשארים בחיים, סופחים חוויות, תובנות וצחוקים, וכל זאת ב-עלות שיכול לעמוד בה – טעם, שוס הטיול ובציטוט עצמי: תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית, פיסית או יותר מ-1,000, לא חשוב המטבע, זו חווייה.

מביא את התקלות שלי למיצוי. עם זאת, כשאני מחרבן, אני רוצה את זה כבד, לח, רוטט, בוהק, קולוסאלי, מסריח, מצחין, שאשמח לחשוף. לא איזה דרדאלע, דאחל’ה מינורי, מוצנע בחסות ההכחשה, ההדחקה או העלטה.

אז בתחילת המסלול אני מגיע למזלג. ישר לשביל ההליכה. שמאלה דרך אורווה. מתרגל את יכולת הפניה בספרדית הפחות מבסיסית שלי, מברר עם הסוסנים מה עדיף: אומרים ישר. שמאלה אמנם קצר יותר, אך לא למעבר אדם אלא לבהמות שכן יש שם מוצ’ו גראנדה בוץ.

הולך כהמלצתם. מעבה צמחייה צפופה ודחוסה טרופית. החודש הגשום בשנה, ממוצע 250 מ”מ בחודש. חם, לח, נוטף. מגיר – אפילו אי אפשר להגיד זיעה – מים.

כְּלא פרקטי, ובניגוד לפילוסופיה שאני מחסידיה, שמרתי אמונים לידידי המחשב – נושא אותו במוצ’ילה הקטנה, ובה בעת הזנחתי את משרתיי הנאמנים – נעלי הניו באלאנס המרופטות שאין לי לא לב ולא נעליים חלופיות להשליכן. אותו – המחשב – לא צריך, להן, לנעליים, אוהו, אני נזקק. זה ‘לא נכון’, לי לפחות, ללכת מרחקים כאלה ועוד שם, בסביבה לא ידידותית, פוטנציאלית עויינת, בסנדלים. ואני זה שגער בברק’ה, שטופף במשחק כדורגל במונדיאל 2010 דרום אפריקה ככלה אוקראינית ביום חופתה, בג’יבוטים הוויאנס מעוטרות בדגל ברזיל. אז הצהיר, שהיה מוותר על עשרה אחוז משכרו, אם מעסיקיו היו מאפשרים לו לעבוד בכפכפי אצבע.

ואני הולך, מטפס, ברך ימין דוקרת. מסלול שביל כבוש, לעתים רמפת עצים, טיפוס בין סלעים, דשדוש בחול-ים – מגוון. נע בצמחייה עבותה, צופה מדי פעם במפרצים כבגלויות משנות ה-60, חוזה בפרפרים תכולי כנף מפרפרים בין גווני ירוק עמוק.

הפיזיולוגיה לא מי יודע כמה, חוותה עבר נעים יותר, מתרגלת הווה ככה ככה לפני עתיד מחורבן, גם אם ידוע מראש.
אבל הרוח – איתנה. מאושר, כאחאנא”ר מודע, מודה לנסיבות, שהגעתי עד הלום.

חולף ליד שלט שמציין 20% מהדרך. מקושקשים עליו גרסאות ברוך ג’מילי בנוסח שנות ה- 2000, כולל בספרדית ועברית.
אני במוד משימתי בראש הפֶּק. חולף על פני שלט ה- 40%. מוטרד מעט מהבוץ, הרגליים, אחיזת הסנדלים הרעועה, הברך המציקה.
גיגנגן שפאצירן.

ואז, באיזו תנועה מסורבלת בלתי מסונכרנת, הסנדל הימני מאבד ת’אחיזה, מועד על רגל שמאל – בום, נחיתה מעקמת לא טובה על רגל ימין – טראח, בולם רע עם היד – בוינג, מתממשק עם הראש בבוץ.

המשקפיים והסתימות – תודה לגלינה השיננית – במקומם. אבל זה, קיבינמט, כואב. ברגל ימין. עיקום כזה.

מתרומם, מתיישב, נח. שותה. הרגל מתנפחת. אני גורב את הגרב האלסטית שנרכשה בגואטמלה 2006, וסוחב לכל טיול.

בינתיים, שאר הקבוצה מאחורי עוקפים. על אף הכחשותי המילוליות הנחרצות, הם מבחינים שמשהו לא תקין פיזיולוגית; כנראה שאין סנכרון בין מראה עיניהם למשמע אזניהם. שואלים לשלומי. ההתנייה עובדת: Thank you for asking, everything is just fine. כל מה אני רוצה זה שיניחו לי. מי התנייה שכזו.

אין לאן להימלט. ימינה המצוק ממנו משקיפים לים הקריבי, שמאלה, צֶפֶף צמחיה שלא מתכוון שיחדרו בעדו.

אני מקבל החלטה שגוייה, נוספת, שמכיוון שעברתי חצי דרך לערך, להמשיך. אז ממשיך. בצליעה. עולה, יורד, מטפס בזעם. פאן – זה כבר לא. לא עוצר. שותה תוך כדי הליכה. עוקף את מי שעברו אותי ונחים למראות נקודות תצפית מרהיבות.

בדרך חולף על פני חופים מפתים להתרחץ.
שֶקֶריישן וכֶזֶביישן – אין חוף שמפתה אותי להתרחץ, לוחך יבשה שכמוני, שמרגיש במים כמו דג לא סתם ביבשה, במדבר. בין הדברים שאני לא יודע לעשות זה לשחות. וממש לא דחוף לי לתקן את התקלה הזו. אבל כנראה שחופים אלה הם כאלה, מפתים, שכן מוצב שילוט שמכריז שעל אף הפיתוי להתרחץ אסור לעשות זאת, וזאת בתכלית האיסור, שכן מאות אנשים טבעו שם, ככתוב בספרדית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ואף דוברי העברית לא קופחו, למסניפי הגאווה הלאומית בינינו.

מגיע לנקודת הסיום, מחנה ומסעדה אקולוגית.
מבחין בסוסים – בבחינת אורווה שמופיעה במערכה הראשונה תנפק סוסים בשלישית. מבין שתכלית הבהמות היא שימוש כאינסטרומנט לוקאלי–פרובינציאלי–טרנספורטיבי ייעודי לתחזוק המקום. לא לציפציפיאדה טוריסטית. ובעברית: אין לשם גישה ברכב ממונע, אולי דרך הים.

נח על שתייה, מעט חטיפים שרכשתי בנקודת האיסוף.
מבין שצריך לחזור, לא להיכנס למנוחה שיהיה לי קשה לצאת ממנה.
הרגל נפוחה אחו’ל שרמוטה.

מברר על לשכור סוס לחזור. עבור 34 ש”ח יתנו. יפה.
בינתיים האחרים מגיעים, מתעניינים בשלומי, משיאים עצות, מביעים חמלה אשכנזית, פרוטסטנטית, מתונה, כזו, לא חודרנית, כזו שאני יכול להכיל.

שם עיני על בהמה גדולה שנראית לי כשרה לשאת את לא מעט, את מאת, קילוגרמיי.

ההוא מהסוסים, יש לו הערכות אחרות. מכוון אותי לאחת שדופה – שכחתי לבדוק אם זכר או נקבה. אני מצביע על הבהמה ששבתה את העדפתי לראשונה – “נססיטו אס אל מאס פוארטה”אני רומז לו.
לא סוסים ולא יער, הוא עומד על שלו, אולי על שלה – “אסה מאס פוארטה”.

מספר הדיסציפלינות שאני מומחה בהן נמוך מלכתחילה, וכעת בנסיגה מואצת.
חיות לא נמנות עליהן.
את החיות שלי, בעיקרון, מעדיף בצלחת, אולי בפריזר, או עם בטריות, וזועולוגיה אני בכלל לא יודע לאיית. יש ברירה?

מכירים את אלה שלפני כל פרוצדורה רפואית, גם לפני פיצוץ חצ’קון, בודקים האם הרופא הוא נצר לרמב”ם? מתחקרים את הרופא את אילו יוחסיו. אני חרבטניק.

ר’ישל’ה טוען שאין לי שתי חוליות שמחוברות יחד. אז אני משתף פעולה עם בעל הסמכות.

בכלל, בניגוד לדעות קדומות, אידיאות פיקס, השמצות פרועות, תפישות ארכאיות, מיושנות, חסרות בסיס, תוקף או משענת על אישיותי הקשה, נוקשה, צייקנית, אטומה ובלתי מתפשרת, הרווחות להן ברבע הצפון מזרחי של הכדור, ברבעו הדרום מערבי הוצאתי לעצמי מוניטין על מזגי השקט שליו, נינוח, טרנקילו, צייתן נוח לבריות ומועיל לבריאות.
[אני כזה כמובן 😉 עד שמזהה שמישהו בא להוציא ממני מה שאין ברצוני או בכוונתי לתת, ואז חוזר להתניות שמיוחסות לי שלא בצדק. ואז מצדיקן.
כולל, אוי לבושה אבוי למבוכה הבלתי נשכחת, שכעשרים וחמש שנה קודם, באקוואדור, לא עליתי על אוטובוס כשבקשו ממני 1,400 פזוס שהם כ- 2.80 ש”ח, שכן, לא שמעתי את ה’מיל’ שקדם בבירור לפני, וחשבתי שעל הנסיעה לעלות רק 400 שהם כ- 80 א”ג.]

אני מנסה לעלות על הבהמה הגרומה. כמעט מפיל אותה על צידה השמאלי.
הבחור לוקח אותי לגזע עץ מונח אופקית שבאמצעותו אני מצליח לטפס. לא הכי אלגנטי, אבל, היי, (כמאמר ידידי הנערץ בעת שמעודד את עצמו כשמזהה שהוא בצרה-) אני על הסוס!

הבחור מצייד אותי בענף ירוק לזירוז, ומלמד אותי לתקשר עם הסוס בקולות מצמוץ בפה קפוץ כמו שאבא שלי היה ממצמץ לי כשהייתי בגן, באילת. ואז הוא מלמד היכן להצליף.

ואני, אני בכלל חנאנה צפונית, שואפת ליברליות בגרסתה הפרוגרסיבית, רוצה להיתפש כנאור מהבועה, מחוייב לשיטות חינוך, זירוז, תגמול, ותמרוץ מודרנו-חיוביות, פוזיטיבו-עדכניות, של הכרה באינדיבידואל ובצורך, מלל מקדים מסביר רציונל, וכאלה… ציפציפיאדות.

הבחור תולה לי את המוצ’ילה על האוכף משמאל וטופח את גרסתו ל’דרך צלחה’.
בעולם שאנדריי אגאסי פרסם את קאנון בסלוגן image is everything, כשהדביקו לו ברישול רעמות שיער על פדחת קרוחה, מחוזקות בסקט חובק, אני מדמה עצמי לאלי וואלאך עם שקי שלל הכסף אחרי שוד לפני שיתממשק עם קלינט.

“סולו?” אני שואל באימה כשאני מבין שאני נשלח לדרכי, “סולו.” המקומי משיב בבטחה. ואני, כאמור, בהתאם לאישיותי הרכה, החדשה, שהטמעתי לאור התהליכים שעובר פה – מציית.

וידידתי החדשה ואני מהדסים בואכה נקודת ההתחלה.
לו הייתה לי מגבעת סטטסון במקום שמאטע מצחיית הבייזבול המעוכה, מרופטת ומטונפת, נושאת לוגו הימורי שש-בש שידידי הנערץ נתן לי, אם סיגרילה היתה תחובה בפי, ואם הייתי תוחב את רגלי לארכופות* קוליות ולא לחצאי פאנטופקאלאך כנהוג באמריקה הלטינית, שכף רגלי הנפוחה והעקומה השתלשלה ממנו, הייתי מרגיש כקלינט. לא טון. איסטווד.


*ארכוף או משוורת, הוא התקן בצורה טבעתית הקשור בצידי האוכף אליו מכניס הרוכב את רגלו. הארכוף מסייע לרוכב לטפס על הסוס וחשוב מכך מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף ולשלוט בהתנהגותו של הסוס.


וזו תחילתה של ידידות מופלאה;
היא, הבהמה שמגדרה לא פוענח ואני, מתמזגים יחד עם הטבע כמו, הייתי אומר, כמו…,
כמו ספגטי ופרמז’ן בטרטוריה,
כמו קנלוני ומוצרלה בסמפדוריה,
כמו אוזן המן ופרג בקונדיטוריה,
כמו אמפנדה קון קרנה ושמן בקולומביה.

אני ממצמץ לה, והיא לא שומעת. טופח לה על צווארה והיא מתעלמת. מתנהלת לה, לנו, במתינ-תינות.
כלי הניווט היחיד שיש לי הוא השעון. אמרו לי שזה בערך 50 דקות רכיבה.

אחרי כמה מאות מטרים וחברתי החדשה פונה ימינה כברירת מחדל למשהו שמזכיר שביל לעומת אופציית הישר לאסופת שלוליות מפחידות. ואני, אֶפֶּעס, הכיוון לא נראה לי. והיא בשלה, היא בת המקום, ואני בעיצומו של תהליך הסתגלותי לאישיותי החדשה, הנוחה, שזה עתה הושתלה, שממש בעצם רגעים אלה נטמעת בי. אז מאפשר לה, נוקט בהעצמה בהמתית.

עצמאות – בתה של זונה – עלתה לי ביותר משעה; ממחצב הזמן יש לי הרבה, יכול לייצא. אני בכלל, כישבן בתי קפה, מוציא שם רע לסתלבטנים. העניין הוא שהכניסה לחשיכה מדאיגה. לא טוב.

חוצים נחל שלוחך את כרסה ומרטיב את שוקיי. האם לזה התכוונו?
מתנהלים חצי שעה ומגיעים למחנה הבא כדי ללמוד שאכן התקדמנו לקמפ השני והאחרון, למחוץ חפזנו, לא למחוז חפצנו.

כבר 4. הפארק נסגר ב- 5. לא טופפף.
חוזרים. את הבוץ, הטיפוס, הנחל. מגיעים למזלג. וזאתי רוצה- מה רוצה? מתעקשת, לחזור למחנה ממנו יצאנו. אני משכנע אותה במצמוצים שעוזרים כמו מתים לכוסות רוח, בשידולים שמסייעים כמו רוחות לכוסות מתים ובהצלפונת פותרנית. מתקרנייפים. שיכרון הכּואָח.

אני תמה איך לדבר אליה; לבקש? לדרוש? לצעוק? לבכות? להתחנן? באיזו שפה, ספרדית? עברית? ספניולית? אידיש? אנגלית אולי?

ואנחנו הולכים. היא ידעה למה לא רצתה לפנות; בתחילה הברכיים של הבהמה האומללה מתלכלות. בהמשך גם הבטן. וזו רק ההתחלה.

אני שם אותה על טייס, כלומר על קאובוי, אוטומטי – נותן לה חופש בחירה וחירות החלטה מלאים, היא בוחרת את דרכה.

קוראיי המועטים, אני בחור רציני, אינני בורייח מאחריות – שומר על אחריות מיניסטריאלית. חוץ מאשר כשהיא נתקעת. אז חוזר לנהל. ניהול מודרני, מקדם, מאפשר, ממצה את יכולת העובד, לא מתייחס אליו – לבהמה במקרה זה – רק כתשומה נכלית (מלשון כלייה), אלא, כשותפה שווה לחתירתנו ליעד מדיד, תוצאתני, משותף.

במקומות צרים אני משפשף את הארכופות. מטפסים בשבילים צרים בהם אני נאלץ להרים את הארכופות והיא מגרדת את בטנה. לפרקים עומדת זו נבוכה, תוהה אובדת עצות בפני האתגר שלפניה, אני מייעץ לה ‘אחות שלו, חאלאס עם תיכנוניזציות, תזיזי כבר את ישבנייך הצמוקים’.
במתלולים אני חושש שהיא תמעד לאחור. במדרונים שהיא תחליק על בוץ קדימה, ובסיבובים שתשמט לצד.
אתם לא מבינים – היא נועצת רגל, בוץ עד הברך. היא עומדת שניה, קשה לה להיחלץ.

משמאל תהום של כולה שנים שלושה מטרים אך רוחש סלעים מזמינים. כלומר, אם נִפּול ועוד היא עלי, לא עלינו, על אף ששריר התאומים שלי אדיר ממדים – לא נראה לי שיוכל לקחת עליו סוס, גרום ככל שיהא. באסון שכזה, רגלי השמאלית, הבלתי פגועה בשלב זה, עוד תקנא בזו הימנית הנפוחה.
תופס את עצמי עושה “yu, יו, yu” מבועת, ומיד אחרי המעבר המפחיד צוחק. בקול רם.
כלומר אם הסיטואציה לא היתה רצינית, היא היתה משעשעת.

אני שומע באוזני רוחי את אמי “יאירי, אתה מתגרה” כשהייתי מכניס את עצמי למצבים המחייבים חילוץ חיצוני. ועוד כמה מחשבות באות לי. חלקן לא ממש נעימות, וחלקן ממש לא.

והיא מסכנה שלי – קשה לה. מתנשייפת וגונחת, משתעיילת מקדים, נופחת, מפליצה, משתינה ומחרבנת מאחור.

מטפטף עלינו. לא ירח. גשם טרופי. הולכים ומחשיך, מחשיך והולך. איפה שהדרך צרה ונקיק – אין בעיה, ברור. יש יותר מדי צמתים שאני לא בטוח בשיקול ניווטה של עמיתתי האמיצה.

כדי להישאר מינורי ולא לעשות דרמות, ממש באור אחרי האחרון, מזהה את האורווה, זו של ההתחלה.
הקלה עולה. מתקשה לרדת. מצמיד את הבהמה המתוקה לצינור ברזל, יורד, קושר אותה, טופח לה בהכרת תודה על יישום חמלתה.

אני הולך עד לכניסה לפארק בחשיכה מוחלטת. ביני לביני תוהה – מילא לא מחפשים את החמור שנקלע לסיטואציה, אבל גם לא את הסוסה?

עוצר ליציאה. יציאה של הקלה. שחרור. מכל הלב והקיבה. בשפה מכובסת.
בפועל – התלולית שהשארתי להם כיציאת הקלה, חוששני, ייחשב כנזק סביבתי, מפגע אקולוגי, ישים לאל את מאמציהם הסביבתיים שהם כה עמלו לשמר.

אני צולע לי לכוון השער, חמישה קילומטר חזרה בחושך, בכביש. מתפלל, עד כמה שאשכנזי צולע, חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית מסוגל להתפלל, שלא יהיה נעול. נעול. מטפס, נשרט מעט, עובר.

תופס קמיונטה חזרה לטגנגה. המסע מתיש, אך מקביל לצעדה לקפה אלקלעי לעומת מה שהיה עד כה.

לדעתי, אבל אני משוחד – אני מדבר מהפוזיציה – זה יהיה יפה אם קופ”ח מכבי, שם עשיתי ביטוח בריאות, יכירו ב- 34 ש”ח על הסוס ועוד 40 ש”ח על בזבוז, פספוס ההסעה המשולמת חזרה לנקודת האיסוף. לא? חילוץ מוסק היה עולה הרבה יותר. הבאסה שאין לי קבלות על הסוס. וגם לא על הקמיונטה. נראה לך שהם יסתפקו בהצהרה?
שלי, דפני, סתיו, מרב, איפה אתן כשאני צריך אתכן?

 


מוי כיף בטגנגה

בצבוץ בטוטומו

מדג’ין, סאן אנדרס וסיום

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share