הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
קרטחנה
פסיכו ו-לוגיה
טגנגה
שוט הטיול
פרק רביעי, בו יסופר איך ניעורה בתו של האיכר וטיילה בפרק טיירונה.
למחרת בבוקר, הרחבה המקיפה את הבריכה בקאסה בנימין ריקה. הקייטנים נחים. החלטתי לטייל בפארק טיירונה, כמה עשרות קילומטרים צפונית מזרחית לסנטה מרתה. אם תביטו בתצלומים בלינק המצורף (לא) תוכלו לראות אותי.
בדילוג על פירוט הביורוקרטיות; בסופן שלוש קמיונטות – מיניבוסים וואנים המשמשים כמוניות – 30 איש לערך התאספו ברחבת סופרמרקט מקומי לרכישת הספקה.
אלה מוצ’ילרים מהז’אנר העתיק, המקורי – בנים רזים, ארוכים וזרוקים, כמו בסרטים על פסטיבל וודסטוק 69, אירופאיות דשנות, לבנבנות ועקוצות מיבחושים מקומיים, על מנעד רגשי שבין נינוחות לעצבנות באמפליטודה ותדר גבוהים.
אם לא סופרים אותי – מניסיון, לא ממש כדאי – אין ישראלים.
דרך יפה, גשומה, בכביש תחום בצמחיה טרופית.
פונים לפארק. בבודקה כיאה לעולם שלישי, גרינגוס משלמים מופקע. מצמידים צמיד כ-חולים בבית אבות – זה אני, הם כ-אבות בבית חולים ליולדות – החברה המקומיים רציניים פה בלשמור על השמורה, לא רוצים זרים לא מורשים שירשרשו להם. כלומר שיכנסו, ישלמו וישארו בנתיבים המסומנים.
התקדמנו בפארק העצום כחמישה קילומטר לחנייה. ירדנו והתפזרנו.
ישנם שני מסלולים; הקצר עד למחנה – 4.2 ק”מ, הארוך יותר כ- 6 ק”מ לקמפ המרוחק.
טיפטופציית גשם טרופי מתונה.
(גם) בשביל יום כזה אני מטייל (לא רק). מבחינתי, כשהרוטינות משתבשות, נשארים בחיים, סופחים חוויות, תובנות וצחוקים, וכל זאת ב-עלות שיכול לעמוד בה – טעם, שוס הטיול ובציטוט עצמי: תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית, פיסית או יותר מ-1,000, לא חשוב המטבע, זו חווייה.
אירוע כזה מביא את התקלות שלי למיצוי. עם זאת, כשאני מחרבן, אני רוצה את זה כבד, לח, רוטט, בוהק, קולוסאלי, מסריח, מצחין, משהו שאהה גאה לחשוף. לא איזה דרדאלע קלוש, דאחל’ה מינורי, מוצנע בחסות ההכחשה, ההדחקה או העלטה.
בתחילת המסלול הגעתי למזלג: ישר לשביל ההליכה, שמאלה דרך אורווה. ‘תרגלי את יכולת הפניה’ הייתי שולח את בתי לשאול זרים. אז תרגלתי את יכולת הפניה בספרדית הפחות מבסיסית שלי, ביררתי עם הסוסנים מה עדיף. ענו שישר. שמאלה אמנם קצר יותר, אך לא למעבר אדם אלא לבהמות שכן יש שם מוצ’ו גראנדה בוץ.
הלכתי כהמלצת נהגי הפרידות. מעבה צמחייה צפופה ודחוסה טרופית. החודש הגשום בשנה, ממוצע 250 מ”מ בחודש. חם, לח, נוטף. הגרתי – אפילו אי אפשר להגיד זיעה – מים.
כְּלא פרקטי, ובניגוד לפילוסופיה שאני מחסידיה, שמרתי אמונים לידידי המחשב – נשאתי אותו במוצ’ילה הקטנה. ובה בעת הזנחתי את משרתיי הנאמנים – נעלי הניו באלאנס המרופטות שלא היו לי לא לב ולא נעליים חלופיות להשליכן. אותו – את המחשב – כאן ועכשיו אני לא צריך. להן, לנעליים, אוהו, נזקקתי. זה ‘לא נכון’, לי לפחות, ללכת מרחקים כאלה ועוד שם, בסביבה לא ידידותית, פוטנציאלית עויינת, בסנדלים. ואני זה שגער בברק’ה, שטופף במשחק כדורגל במונדיאל 2010 דרום אפריקה ככלה אוקראינית ביום חופתה, בג’יבוטים הוויאנס מעוטרות בדגל ברזיל. שם ואז הצהיר שהיה מוותר על עשרה אחוז משכרו, אם מעסיקיו היו מאפשרים לו לעבוד בכפכפי אצבע.
הלכתי וטיפסתי, ברך ימין דוקרת. מסלול שביל כבוש, לעתים רמפת עצים, טיפוס בין סלעים, דשדוש בחול-ים – מגוון. נע בצמחייה עבותה, צפייה מדי פעם במפרצים כבגלויות רוויות צבע משנות ה-60, פרפרים תכולי כנף פרפרו בין גוונים ירוקים עמוקים.
הפיזיולוגיה לא מי יודע כמה, חוותה עבר נעים יותר, מתרגלת הווה ככה ככה טרום עתיד מחורבן, גם אם ידוע מראש. אבל הרוח – איתנה. מאושר, כאחאנא”ר מודע, מודה לנסיבות שהגעתי עד הלום.
חלפתי על שלט שציין 20% מהדרך, מקושקש בגרסאות ברוך ג’מילי רק שבנוסח שנות ה- 2000, כולל בספרדית ועברית.
אני במוד משימתי בראש הפֶּק. עברתי על פני שלט ה- 40%, מוטרד מעט מהבוץ, הרגליים, אחיזת הסנדלים הרעועה, הברך המציקה.
גיגנגן שפאצירן.
ואז, בבוץ, באיזו תנועה מסורבלת בלתי מסונכרנת, הסנדל הימני איבד ת’אחיזה, מעדתי על רגל שמאל – בום, נחיתה מעקמת לא טובה על רגל ימין – טראח, בלם רע עם היד – בוינג, הראש התממשק עם הבוץ.
המשקפיים והסתימות – תודה לגלינה השיננית – במקומם. אבל קיבינמט, כואב. ברגל ימין. עיקום כזה.
התרוממתי, התיישבתי, נחתי. שתיתי. הרגל התנפחה. גרבתי את הגרב האלסטית שנרכשה בגוואטמלה וסוחב לכל טיול, מכיר את יכולותיי ההולכות, רצות ומתכלות.
בינתיים, שאר הקבוצה מאחורי עקפה. על אף הכחשותי המילוליות הנחרצות, הם הבחינו שמשהו לא תקין פיזיולוגית; כנראה שלא היה סנכרון בין מראה עיניהם למשמע אזניהם. שאלו לשלומי. התניית מערכת ההפעלה עבדה: Thank you for asking, everything is just fine. במצבים כאלה, כל מה אני רוצה זה שיניחו לי.
אין לאן להימלט. ימינה המצוק ממנו משקיפים לים הקריבי, שמאלה, צֶפֶף צמחיה שלא מתכוון שיחדרו בעדו.
קבלתי החלטה שגוייה, נוספת, שמכיוון שעברתי חצי דרך לערך, להמשיך. אז המשכתי. בצליעה. עליתי, ירדתי, טיפסתי בזעם. פאן – זה כבר לא. לא עצרתי. שתיתי תוך כדי תנועה. עקפתי את מי שעברו אותי ונחו למראות נקודות תצפית מרהיבות.
בדרך חלפתי מעל חופים מפתים להתרחץ.
שֶקֶריישן וכֶזֶביישן – אין חוף שמפתה אותי להתרחץ, לוחך יבשה שכמוני שמרגיש במים כמו דג לא סתם ביבשה, במדבר. בין הדברים שאני לא יודע לעשות זה לשחות. וממש לא דחוף לי לתקן את התקלה. נראה שחופים אלה מפתים, שכן מוצב שילוט שמכריז שעל אף הפיתוי להתרחץ אסור, ובתכלית האיסור, שכן מאות אנשים טבעו שם, ככתוב בספרדית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ואף דוברי העברית לא קופחו, למסניפי הגאווה הלאומית בינינו.
הגעתי לנקודת הסיום, מחנה ומסעדה אקולוגית.
הבחנתי בסוסים – בבחינת אורווה שמופיעה במערכה הראשונה תנפק סוסים בשלישית. הבנתי שתכלית הבהמות היא שימוש כאינסטרומנט לוקאלי־פרובינציאלי־טרנספורטיבי־אינסטרומנטלי לתחזוק המקום. לא לציפציפיאדה טוריסטית. ובעברית: לצרכיהם. אין לשם גישה ברכב ממונע, אולי דרך הים.
נחתי על שתייה, מעט חטיפים שרכשתי בנקודת האיסוף.
הבנתי שצריך לחזור, לא להיכנס למנוחה שיהיה לי קשה לצאת ממנה.
הרגל נפוחה אחו’ל שרמוטה.
ביררתי על לשכור סוס לחזור – עבור 34 ש”ח יתנו. יפה.
בינתיים האחרים הגיעו, מתעניינים בשלומי, משיאים עצות, מביעים חמלה אשכנזית, פרוטסטנטית, מתונה, כזו, לא חודרנית, כזו שאני יכול להכיל.
שמתי עיני על בהמה גדולה שנראית לי כשרה לשאת את לא מעט, את מאת, קילוגרמיי.
ההוא מהסוסים, היו לו הערכות אחרות. כיוון אותי לאחת שדופה – שכחתי או סתם לא ידעתי לבדוק אם זכר או נקבה. הצבעתי על הבהמה ששבתה את העדפתי לראשונה – “נססיטו אס אל מאס פוארטה” רמזתי לו, שהעדפתי את זו שנראתה לי חזקה יותר.
לא סוסים ולא יער, הוא עמד על שלו, אולי על שלה – “אסה מאס פוארטה” התעקש.
מספר הדיסציפלינות שאני מומחה בהן נמוך מלכתחילה, וכעת בנסיגה מואצת.
חיות לא נמנות עליהן.
את החיות שלי, בעיקרון, אני מעדיף בצלחת, אולי בפריזר, עם בטריות, על מסך, וזועולוגיה אני בכלל לא יודע לאיית. הייתה ברירה?
מכירים את אלה שלפני כל פרוצדורה רפואית, גם לפני פיצוץ חצ’קון, בודקים האם הרופא הוא נצר לרמב”ם? מתחקרים את הרופא את אילו יוחסיו. אני חרבטניק.
ר’ישל’ה טוען שאין לי שתי חוליות שמחוברות יחד. אז שיתפתי פעולה עם בעל הסמכות.
בכלל, בניגוד לדעות קדומות, אידיאות פיקס, השמצות פרועות, תפישות ארכאיות, מיושנות, חסרות בסיס, תוקף או משענת על אישיותי הקשה, נוקשה, צייקנית, אטומה הלעומתית והבלתי מתפשרת, הרווחות להן ברבע הצפון מזרחי של הכדור, בהמיספרה המערבית, בחלקה הדרומי הוצאתי לעצמי מוניטין על מזגי השקט שליו, נינוח, טרנקילו, צייתן נוח לבריות ומועיל לבריאות.
ניסיתי לעלות על הבהמה הגרומה. כמעט הפלתי אותה על צידה השמאלי.
הבחור לקח אותי לגזע עץ שהונח אופקית, באמצעותו הצלחתי לטפס. לא הכי אלגנטי, אבל, היי, (כמאמר ידידי הנערץ בעת שמעודד את עצמו כשמזהה שהוא בצרה –) אני על הסוס!
הבחור צייד אותי בענף ירוק לזירוז, ולימד אותי את רזי התקשור בקולות מצמוץ בפה קפוץ כמו שאבא שלי היה ממצמץ לי כשהייתי בגן, באילת. ואז לימד היכן להצליף.
ואני, אני בכלל חנאנה צפונית, שואפת ליברליות בגרסתה הפרוגרסיבית, רוצה להיתפש כנאור מהבועה, מחוייב לשיטות חינוך, זירוז, תגמול, ותמרוץ מודרנו-חיוביות, פוזיטיבו-עדכניות, של הכרה באינדיבידואל, בחופש ובצורך, מלל מקדים מסביר רציונל, וכאלה… ציפציפיאדות.
הבחור תלה לי את המוצ’ילה עם המחשב על האוכף משמאלי וטפח את גרסתו ל’דרך צלחה’ על אחורי הבהמה.
בעולם שאנדריי אגאסי פרסם את קאנון בסלוגן Image is everything, כשהדביקו לו ברישול רעמות שיער על פדחת קרוחה מחוזקות בסקט חובק, דימיתי עצמי לאלי וואלאך עם שקי שלל הכסף אחרי שוד, לפני הממשק עם קלינט.
“סולו?” שאלתי באימה כשהבנתי שנשלחתי לגורלי “סולו.” המקומי השיב בחיוב בטחה, א לא בי אז בבהמתו. ואני, כאמור, בהתאם לאישיותי הרכה, החדשה, שהטמעתי לאור התהליכים שעברתי פה – צייתתי.
וידידתי החדשה ואני מהדסים בואכה נקודת ההתחלה.
לו הייתה לי מגבעת סטטסון במקום השמאטע מצחיית הבייזבול המעוכה, מרופטת ומטונפת, נושאת לוגו הימורי שש-בש שידידי הנערץ נתן לי, לו סיגרילה היתה תחובה בפי, ואם הייתי תוחב את רגלי לארכופות* קוליות ולא לחצאי פאנטופקאלאך כנהוג באמריקה הלטינית, שכף רגלי הנפוחה והעקומה השתלשלה ממנו, הייתי מרגיש כקלינט. לא טון. איסטווד.
*ארכוף או משוורת, הוא התקן בצורה טבעתית הקשור בצידי האוכף אליו מכניס הרוכב את רגלו. הארכוף מסייע לרוכב לטפס על הסוס וחשוב מכך מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף ולשלוט בהתנהגותו של הסוס.
וזו תחילתה של ידידות מופלאה;
היא, הבהמה שמגדרה לא פוענח ואני, התמזגנו יחד עם הטבע כמו, הייתי אומר, כמו…,
כמו ספגטי ופרמז’ן בטרטוריה,
כמו קנלוני ומוצרלה בסמפדוריה,
כמו אוזן המן ופרג בקונדיטוריה,
כמו אמפנדה קון קרנה ושמן בקולומביה.
מצמצתי לה, והיא לא שומעת. טפחתי לה על צווארה והיא מתעלמת. מתנהלת לה, לנו, במתינ-תינות.
כלי הניווט היחיד שיש לי הוא שעון. אמרו לי שזה בערך 50 דקות רכיבה.
אחרי כמה מאות מטרים וידידתי פנתה ימינה כברירת מחדל למשהו שמזכיר שביל לעומת אופציית הישר לאסופת שלוליות מפחידות. ואני, אֶפֶּעס, הכיוון לא נראה לי. והיא בשלה, היא בת המקום, ואני בעיצומו של הליך הסתגלותי לאישיותי החדשה, הנוחה, שזה עתה הושתלה, שממש בעצם רגעים אלה נטמעה בי. אז אפשרתי לה, נוקט בהעצמה בהמתית.
עצמאות – בתה של זונה – עלתה לי ביותר משעה; ממחצב הזמן היה לי הרבה, יכולתי לייצא. אני בכלל, כישבן בתי קפה, מוציא שם רע לסתלבטנים. העניין הוא שכניסה לחשיכה מדאיגה. לא טוב.
חצינו נחל שלחך את כרסה והרטיב את שוקיי. האם לזה התכוונו?
התנהלנו כחצי שעה והגענו למחנה הבא כדי ללמוד שאכן התקדמנו לקמפ השני והאחרון, למחוץ חפזנו, לא למחוז חפצנו.
כבר 4. הפארק נסגר ב- 5. מאוד לא טופפף.
חזרנו. את הבוץ, הטיפוס, הנחל. הגענו למזלג. וזאתי רצתה – מה רצתה? התעקשה, לחזור למחנה ממנו יצאנו. שכנעתי במצמוצים שעוזרים כמו מתים לכוסות רוח, בשידולים שמסייעים כמו רוחות לכוסות מתים ובהצלפונת פותרנית. מתקרנייפים. שיכרון הכּואָח.
תמהתי איך לדבר אליה; לבקש? לדרוש? לצעוק? לבכות? להתחנן? באיזו שפה, ספרדית? עברית? ספניולית? אידיש? אנגלית אולי?
המשכנו. זאתי ידעה למה לא רצתה לפנות; בתחילה הברכיים של הבהמה האומללה התלכלכו. בהמשך גם הבטן. וזו רק ההתחלה.
שמתי אותה על טייס, כלומר על קאובוי, אוטומטי – האצלתי לה סמכויות, חופש בחירה וחירות החלטה מלאים, היא בחרה את דרכה.
כבחור לא רציני, לא בורייח מאחריות – שומר על אחריות מיניסטריאלית. חוץ מאשר כשנתקעים. אז חוזר לנהל. ניהול מודרני, מקדם, מאפשר, ממצה את יכולת העובד, לא מתייחס אליו – לבהמה במקרה זה – רק כתשומה נכלית (מלשון כלייה), אלא, כשותפה שווה לחתירתנו ליעד מדיד, תוצאתני, משותף.
במקומות צרים שפשפתי את הארכופות. טפסנו בשבילים צרים בהם נאלצתי להרים את הארכופות והיא שפשפה את בטנה. לפרקים עמדה זו נבוכה, תוהה אובדת עצות בפני האתגר שלפניה, ואני ייעצתי לה ממרומי האוכף, ‘אחות שלו, חאלאס עם תיכנוניזציות, הזיזי את ישבנייך הצמוקים’.
במתלולים חששתי שהיא תמעד לאחור. במדרונים – שהיא תחליק על בוץ קדימה, ובסיבובים שתשמט לצד.
אתם לא מבינים – היא נעצה רגל, בוץ עד הברך. אם היא עומדת שניה, קשה לה להיחלץ.
משמאל תהום של כולה שנים שלושה מטרים אך רוחש סלעים מזמינים. כלומר, אם נִפּול ועוד היא עלי, לא עלינו, על אף ששריר התאומים שלי אדיר ממדים – לא נראה לי שיוכל לקחת עליו סוס, גרום ככל שיהא. באסון שכזה, רגלי השמאלית, הבלתי פגועה בשלב זה, עוד תקנא בזו הימנית הנפוחה.
תפסתי את עצמי עושה “yo, יו, yo” מבועת, ומיד אחרי המעבר המפחיד צחקתי. בקול רם.
כלומר אם הסיטואציה לא היתה רצינית, היא היתה משעשעת.
שמעתי באוזני רוחי את אמי “יאירי, אתה מתגרה” כשהייתי מכניס את עצמי למצבים המחייבים חילוץ חיצוני. ועוד כמה מחשבות באו לי. חלקן לא ממש נעימות, וחלקן ממש לא.
והיא מסכנה שלי – היה קשה לה. התנשפה וגנחה, השתעלה מקדים, הפליצה, השתינה וחרבנה מאחור.
טפטף עלינו. לא ירח. גשם טרופי. הלכנו והחשיך, החשיך והלך. איפה שהדרך צרה ונקיק – אין בעיה לנווט, ברור. יש יותר מדי צמתים שלא הייתי סגור על שיקול ניווטה של עמיתתי האמיצה.
כדי להישאר מינורי ולא לעשות דרמות, ממש באור אחרי האחרון, זיהיתי את האורווה, זו של ההתחלה. התודה לאל ועל היותו. הקלה. התקשיתי לרדת. הצמדתי את הבהמה המתוקה לצינור ברזל, ירדתי, קשרתי אותה, טפחתי לה בהכרת תודה על חמלתה.
דידיתי לכניסה לפארק בחשיכה מוחלטת. ביני לביני תהיתי – מילא לא מחפשים את החמור שנקלע לסיטואציה, אבל גם לא את הסוסה שנשאה אותו?
עצרתי ליציאה. יציאה של הקלה. שחרור. מכל הלב והקיבה. בשפה מכובסת.
בפועל – התלולית שהשארתי להם, חוששני, תיחשב כנזק סביבתי, מפגע אקולוגי, תשים לאל את מאמציהם הסביבתיים שהם כה עמלו לשמר.
צלעתי לי לכוון השער, חמישה קילומטר חזרה בחושך, בכביש. התפללתי – עד כמה שאשכנזי צולע, חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית מסוגל להתפלל, כן? – שלא יהיה נעול. נעול. טפסתי, נשרטתי, עברתי.
תפסתי קמיונטה חזרה לטגנגה. המסע התיש, אך היה מקביל לצעדה לקפה אלקלעי לעומת מה שהיה עד כה.
לדעתי, אבל אני משוחד – אני מדבר מהפוזיציה – זה היה יכול להיות יפה אם קופ”ח מכבי, שם עשיתי ביטוח בריאות, היו מכירים ב- 34 ש”ח על הסוס ועוד 40 ש”ח על בזבוז, פספוס ההסעה המשולמת חזרה לנקודת האיסוף. לא? חילוץ מוסק היה עולה הרבה יותר. הבאסה שאין לי קבלות על הסוס. וגם לא על הקמיונטה. נראה לך שהם היו מסתפקים בהצהרה?
שלי, דפני, סתיו, מרב, איפה אתן כשאני צריך אתכן?
מוי כיף בטגנגה
בצבוץ בטוטומו
מדג’ין, סאן אנדרס וסיום
