מוי כיף בטגנגה

משך קריאה כ־ 4 דקות

קרטחנה

פסיכו ו-לוגיה

טגנגה

שוט הטיול

מוי כיף בטגנגה

לאחר המסע בטבע חוזר הביתה. כלומר לקאסה.
מציעים שאבדוק רפואית את חומרת הנזק ברגל הנפוחה.

זוכר את סבא שלי לועס כדורים שקיבל. שאלתי את אבא שלי למה – “הוא לא יודע לקחת כדורים” הסביר.
החלטתי לנקוט בשיטה זו; להתעלם בשלב הזה, ללעוס כדורים בהמשך, על פי צורך.

הולך מהקאסה לכפר, אוכל, שותה, כותב, חוזר בחצות.
ההתרחשות בקאסה כזו של שלשום; כמו באקווריום; פנימה קדימה ימינה החוצה שמאלה אחורה – לא באמת קורה משהו.

העניינים מתחממים, או מצטננים, כאשר האורח מהקידוש של שלשום, הסמכות הדתית, נוטל את הסמכות התוכן – הוא כנראה נציב התרבות שם – מנסה להשליך למים את כל מי שנקרה בדרכו, ומי שלא נקרה, נקרא ונרדף.

קרב איתנים ניטש בינו לבין המנהל, שאיתו נערך לילה קודם דיון על פרוצדורת ברכת המזון.
הפעם הקרב הניטש אינו על פרשנות לנוהג אמוני מסורתי, אלא, מי משליך את מי למימי הבריכה.
שניהם מוצאים עצמם במים ולצורך כך נשארו בתחתונים. את הכיפה המקצועית, השחורה של האחד, והמהודרת הצחורה של האחר, הותירו המנהל והאורח, בהתאמה, בחוף מבטחים.

שכני, רואה את הנולד, עובר לתחתונים. הוא מאושפז די זמן במקום כדי לאבחן את המצב, להעריך את תוכנית הבידור, לאתר את הפרוצדורה התגובתית הנאותה לכך. ואכן, אחרי קרב עיקש אך חסר סיכוי הוא מוצא את תחתוניו, ועצמו בתוכם מצטנפים במים.

כולם לא רוצים להיזרק למים. ואולי – חטיאר שכמוני – בעצם כן. המוזיקה בעוצמה בלתי סבירה שמדיי פעם מישהו מחליש, ושוב מגבירים ושום מזכירים את השם המפורש אסי בהקשר של רעש ונזק לרכוש, אך בנוהל נישוק מזוזה, יעני, ללא שינוי התנהגות.

מי שנמלט לחדר לא מבטיח שיישאר יבש; התרבותניק שולה דלי מהבריכה, שולח את אחד מחבריו ש-ינקוש על הדת, וספלאש, מלוא הדלי מותז פנימה.
כשהקומה הראשונה נשטפה, מטפלים בשניה.
הנחישות בהתנגדות להשלכה לא תואמת, לעיניי המתקהות, את ההסכמה של אחרי: כל בחורה אחרי שצרחה טרם הטבלתה, מתחילה לרקוד מייד אחרי. מין מֶטָה-מורפוזה תודעתית שכזו.

אבא של ידידי הנערץ – כך סיפר ידידי כהתניה בעת שהמלה ‘קרנבל’ צפה בתודעתו – כשבערוץ הראשון והיחיד היו מראים תמונות מהקרנבל ממש לפני התחזית, היה אומר על הברזילאים – “אלה, אין להם מה לאכול, אבל מה, לרקוד הם יודעים.”
אמא שלי הייתה אומרת “הרומנים יודעים לעשות שמייח.”
אז גם החברה פה ‘יודעים לחגוג’ אם אפשר לקרוא להשלכת כולם למים ‘חגיגה’.

מוי כיף כאילו. עם זאת – את הקורא לא כל כך איכפת לי לשקר, את עצמי לא מוכן – אני, כחרבן מסיבות, ובלעז party pooper, ידוע – מודה, שאמנם אני מזהה סוג של אלימות מעורבב עם הומור ירוד, שמפחיד עדין שכמוני, ועם זאת – זה גם מצחיק. אותי.

אני כמובן מחוץ למשחק. מתחשבים בי. יותר נכון, לא סופרים אותי ולא משפריצים לכווני. תסמונת הזקן הדחוי? אני שמייח שאינני מפריע לשעשוע, וממש מעולם לא התחברתי.
רושם לעצמי, שבהיותי יחיד שם, אני טיפת דיו בכוס מים, לא שייך. אם הייתי שניים או יותר, כבר הייתי מחרב את החגיגה.

בכל מקרה, בלהט השעשוע, עלי להגן על המחשב ולשנות מיקום בהתאם לכיוון השפריץ.

נמאס לי בשלב מסוים, מהפעילות התרבותית, והולך לישון.
למחרת, לאחר שני לילות, ורגל בהליך שיפור, מחליט לנטוש.

בהמתנה להסעה חזרה לקרטחנה, אני מדבר עם שתיים. אחת מהן שוהה כבר חודש וחצי, חוזר – היא ששה וחצי שבועות שם. בקאסה. היא מודה שהיא די מאוכזבת, צִפְּתה ליותר מסיבות, גדולות יותר, לא רק של הקאסה. של עוד, שי וונטס מור אוף דה סיים.

שר התרבות והספורט עובר ואומר לי “התחשבנו בך.”
וואלה.” אני משיב צוננות. הוא מנסה קצת לסחוט חיוויי אהדה למוי כיף, אבל אני לא ממש משתף פעולה. מסיבות מוצלחות מאלה כבר חירבתי; אני, מתנשא שכמוני, את הדאחקות שלי מעדיף, וורבליות, עם תפניות בעלילה, לא ישירות, עם רבדים, נתנות לפרשנות, מתחכמות, יבשות, אולי. זו המלה שחסרה לי.
בדרך החוצה אני פוגש את אסי.

נפרדים. “מיצֶת?”, הוא שואל, מבטא על משקל ‘פיפֶטָה‘.
חוששני” אני עונה, משתמש בטרמינולוגיה מבדלת, שלא לומר מתנשאת, והוא צוחק כשומע הלצה משובחת.
זה אני המתארח במחוז שלו,
אירחתי אותו, לרגע, במלה, במחוז אחר,
ומאחל לעצמי שאמשיך להתארח במחוזות אחרים.

יאללה לקרטחנה, מחר הולך להתקיף את הגרמניה עם האופנוע.

 


בצבוץ בטוטומו

מדג’ין, סאן אנדרס וסיום

Share

הערות? אשמח לתגובתך