אמי אמרה: "חוב חדש מחכים שיתיישן, חוב ישן לא מחזירים." אבי אמר: "אל תלווה, תן!" אני אומר: "חוב קטן לא גובים, חוב גדול כבר אי-אפשר. אני בכלל מניאק שמצפה לכספי חזרה."

הלוואה וחוב

תפישותיי, פרוטוקול – העברת כסף לאדם לא למטרה

אמי:

“חוב חדש מחכים שיתיישן,
חוב ישן לא מחזירים.”

אבי:

“אל תלווה, תן!”

אח של ידידי הנערץ:

“בנק לא מפתח תוכנה
ואני לא מלווה כסף*.”

* אמירה שאינה מכילה סדר רציונלי אלה פואסתטי / פרואסתטי.

אני אומר

חוב קטן לא יוחזר,
חוב גדול כבר אי-אפשר.
ואני בכלל מניאק
שמצפה לכספי חזרה.

פרקטית

  • למי?
  • כמה?
  • מתי?
  • אלו תנאים כלכליים?
  • לא פרקטי – after taste.

למי

לווה כסף, ברוב המקרים – אני מודה, זה מעיד בעיקר עלי – אינו סופח ממני הערכה חיובית גבוהה;
מה חלקו בהתנהלותו בהגעתו למצב שחייב? שצרך מעבר ליכולותיו הכלכליות?

אני מחלק את הלווים ל –

  • למי שאינני בוטח בהם, שלאסי תחזור מביקורה אצלם, הביתה,
    בקיצון בונים על ההתכנות –

    • שהפריץ ימות,
    • שהכלב ימות
    • שהמשיח יגיע, וימחל על הצורך להחזיר
  • ולאלה שיש לי ביטחון מלא בהם. שלא.

וודאות שכסף יוחזר – אין.

לכן,
משתדל

  • לתת מתנה,
  • למזער גובה ההלוואה.

מורשת

מעניין, גם אבי וגם סבי היוו מוקד לבקשת כספים. הם נתנו, והלוו.

עקרונות

אינני בנק ולכן בהלוותי כסף עושה זאת לאור כמה עקרונות שמפורטים להלן:

ללא כוונת רווח

בנתינתי הלוואה אין לי כוונת רווח.
עם זאת, גם לא שאיפת הפסד, או לממן התנהלות כלכלית של אחר.

אם אגבה ריבית על הכסף, הלוֶוה עלול להתבלבל ולחשוב שיש לי אינטרס בנתינתו.
אין. מעדיף שהכסף יישאר ברשותי ויישא את תשואותיו באפיקים בהם מושקע.

אני לוקח על עצמי את אובדן ההכנסה האלטרנטיבית על הכסף שאני מלווה.

אם אקבל רק נומינלית את סכום הכסף שניתן, לאור ירידת ערך הכסף על ציר זמן, הלווה קיבל מתנה, ממני, שעלתה לי, שלא התכוונתי לתת.
לכן, כסף שניתן יוחזר בערכים ריאליים – מדד. גם עם מדובר בכסף קטן, עניין של גישה.

הלוואה תוחזר

הלוואה ניתנת כדי לקבלה חזרה. לא כמתנה.

לאור:

אמי – ‘כסף שהלוויתי, אני מתכוונת לקבל חזרה’,
אבי – ‘עדיף לתת מלהלוות’,

שנסובים על קיום טרמפולינה כזו, שמקפיצה את הסיטואציה להיפוך מרהיב, בו המלווה הופך במין פוף קוסמי שכזה ממלווה ‘עוזר’, ‘מיטיב’, ‘נותן’, ל’גובה’, ‘מרושע’, ‘רודף בצע’, שבחוצפתו ‘רוצה את כספו חזרה’.

אני מתייחס בחוסר הומור ובהיעדר סובלנות להלוואה שלא הוחזרה.

מטרת הלוואה – לא עסקי

אינני נכנס למטרת השימוש בכסף ההלוואה שאני נותן.

הנראטיב שהמלווה ארג, ל-למה לווה, לאיזו מטרה נעלה להגיע עם הכסף, או, מאיזה יעד ירוד להימלט בעזרתו – לא ענייני או עסקי.
אינני לוקח אחריות על מה אחר סיפר לעצמו, למה ביקש כסף, מה מתכוון לעשות עם כסף שלווה ממני, מריבוי סיבות, כולל ‘תווית’ הכסף.

לא עסקי פרקטית

לא שואל להיכן הולך הכסף שכן:

  1. אני נותן כסף בשיעור מסויים, לא ליעד מסויים, ולכן בנותני את הכסף אנ מאפשר את רכישת ‘קרום החיים, לא את ליבתם.
  2. אין לי יכולת לשלוט לאן הולך הכסף. גם אם אפקיד אותו בידי גורם שלישי, מישהו קונקרטי, הרי לא מימנתי את הטובין שהספק ניפק, אלא אם מי שהתכוונתי אליו להעביר, האחר אליו התכוונתי להעביר לא היה צורך את הטובין שהותמרו מהכסף שנתתי.
  3. [ייתכן שאין תקרה, ועם זאת אני מקווה ש] להתנשאותי יש רצפה: אין מי מקרוביי שאני אתְלֶה נתינת כסף לצורך מסוים.
    אם המבקש ממני כסף הוא ריבון לבקש, הוא ריבון להשתמש. לא אשים אותי כמָתְלֶה נתינת כסף ליעד מסוים גם בשל כך שנראה לי נורא לעשות זאת.
    זה לא שיקול רציונלי, זה סנטימנט מנחה הוריי מעולם לא עשו זאת לי, ואינני זוכר שבבור הזה נפלתי מול אחר כלשהו, גם אם אני חושב שלא ניתן לעשות זאת לייעד כסף למטרה מסויימת. עצם הרצון להתלות, להעמיד אחר בסט שאלות שבהן אני אגבש את החחלטתי האם לתת כסף – נוראי בעיניי. לא מוכן לעמוד בכך, לא אעמיד בכך אחר.
  4. אם אני חושש שמי שלווה את הכסף יעשה שימוש לא ראוי לתפישתי – לא אלווה.
    יודע שאין לי שליטה מה יעשה עם הכסף.
    לא לןקח על כך אחריות.
    מתייחס אליו, איך נתפש בעיניי, לא מה הצהיר בקבלת הכסף, מה יעשה איתו – לא מייחס לכך תקפות.
  5. עדיף שלא אכנס לנושא ושלא אגוייס למחוייבותו, לא רגשית, לא אחריותית ולא עסקית.

כן ייתכן שאלווה למישהו כסף, כסוג של השקעה נושאת רווח לי, לא בהכרח כספי.

קידום מצב לווה

לאור הנכתב בסעיף הקודם,
בנותני את הכסף, אני מלווה במטרה להיטיב ולקדם* את מצב הלווה. לא להרע את מצבו;
היה כדאי – ברמת ההמלצה לא התנאי – שהלוואה תופנה למטרה בעלת משמעות, ולא להגדלת צריכה שגויה, בלתי מבוקרת מעבר ליכולת, שכנראה הביאה למצב של צורך בהלוואה.


* בנטייתי להרחבה–העמקה–פירוק / תעוקה–חפירה–עדירה נשאלת השאלה מהי ‘הטבה וקידום’ המלווה. בעיני מי? אלו ערכים בנקודת זמן מסויימת אני אחשב כמיטיבים ומקדמים? אלו לא? מה היחסים ביניהם? מהי טובת המלווה?

אין לי על כך תשובה, ולכן נטייתי לקדם את ערך ‘מילוי הבקשה, ולא את מטרתה, שכן, ‘מטרתה’ הוא עניין של תיוג התווית, שהוא לתפישתי שגוי.


מנסיוני, רוב ההלוואות אליהן נחשפתי היטיבו עם הלווה
רק אם
היוו גישור בין צורך לכסף לבין היותו אצור, שמור, קפוא, נצור, במצב צבירה בלתי ניתן לזמינות.
הלוואות שניתנו על סמך רווחים עתידיים צפויים, ברוב המקרים אליהם אני נחשפתי, היו יקרות מדיי להחזר, בין אם הוחזרו ובין אם לאו.

אינני יכול, גם לא רוצה, להיות מעורב בייעוד השימוש בכסף שניתן ללווה.
עם זאת לצערי, מנסיוני, ברור לי שבהפניית הכסף לצריכה, המצוקה הכלכלית תגבר, ובעצם מתן ההלוואה, באופן פרדוקסלי, מֵרֶע את מצב הלווה, שעל מצוקה קיימת, מועמס נדבך נוסף של חוב.

בנקים נוטים להלוות למי שאינו צריך את הכסף – למי שברור להם שיש לו יכולת החזר.
בה בעת הם נמנעים להלוות למי ש’צריך’ את הכסף. ברור ומובן.
אני במצב שטרם התחרטתי על כסף שלא הלוויתי.  🙄

כן התחרטתי שהלוויתי כסף.
אמנם לא קיבלתי את ההלוואה חזרה רק במקרה אחד (בלבד), והבעיה מבחינתי הייתה שבהלוואתי הרעתי את מצב הלווה כשאפשרתי לצרוך בכספי ההלוואה מעבר ליכולות, לא לשם קידום כלשהו.

תנאי הלוואה

טרום ההלוואה, אני מתעניין ב-

  • למי,
    קרבתו אלי, הערכתי על יכולת ההחזר,
  • פחות בַּ-לָמָה, איך הגיע למצב של הצורך בהלוואה,
    ברור לי שרוב הסיכוי שאני הייתי מסביר אחרת ה- למה הגיע למצב זה, או איך היה נמנע ממנו,
  • וכלל לא בַּ-לְמָה מיועד,
    גם אם כדאי שהכסף יינתן למטרה מקדמת ולא לצריכה.

לא אשאל על ייעוד הכסף, ולא אעמיד תנאי מה לעשות איתו בבחינת

‘אם אני מתלה הלוואה ב-ידיעתי על ייעוד ההלוואה הכספית,
הלווה אינו ראוי לאמוני.”

תווית הכסף – אז זהו שלא

אמי הייתה מתייחסת ל-

  • מקור כסף
  • לשימוש בו
  • הקישור ביניהם.

כסף – אנרגיה כלכלית, כחשמל, כאוויר, כמים; כקונספט מורכב, בו

  • ישנו משאב מוגדר,
  • הגיע אלי מִידה שלו בנסיבות מסויימות,
  • אני מקצה מידה של משאב מסוים כדי לקדם משהו אחר,
  • הקשר בין שאיפת האנרגיה הכלכלית לבין נשיפתה הוא
    • קשר כמותי, עלי לבדוק שאני ביתרה חיובית ולא במחסור שלילי,
    • קשר שאינו סיבתי – זהו תעתוע תודעתי – סדר פואסתטי.

לייחס לכסף מסויים תווית ממקורו או לייעודו מתבקש שכן, אנשים רוצים לייחס למעשיהם ערכיות – הם לא נתנו כסף, הם הצילו חיים, איפשרו חינוך…
ועם זאת, לטעמי, התווייה זו היא או טפשות של חוסר הבנה מהו משאב כלכלי או מניפולטיביות שמבקשת לסחור בטובין מעבר לכסף, שלא ניתן לכמת.

קסם שכזה
לאור ניסיוני הבלתי אמפירי, אני מניח שאם אשאל אלף איש כמה לווה בימי חייו, וכמה הלווה – וברור שאלה מספרים נומינליים, גם אם בלתי ניתנים לשחזור, אקבל תשובות מוטות בהם אנשים יעידו שהלוו הרבה יותר ממה שהלוו בפועל, ולוו הרבה פחות ממה שלוו בפועל.

המקצה כסף לאחר, בנתינה או הלוואה, למטרה נעלה, נופל בטפשות או חוטא במניפולטיביות שכן,
תחת הכותרת של ייעוד מסויים, הוא מעביר כסף בשיעור מסויים שאותו ייעוד נקוב,
הוא בעצם מעביר את הכסף לצריכת הקצה המותרתי של אחר, ל’קרום החיים’, לא לליבתם אליו התכוון נותו הכסף בנתינתו הטפשה או המניפולטיבית.

לשון אחר – מכיוון שלכסף אין תווית, אם אצ’ו מעביר לפצ’ו, ככה וככה עבור טיפול רפואי,
בפועל, מכיוון שאת הטיפול הרפואי היטה עובר בכל מקרה,
הרי אצ’ו איפשר לפצ’ו לצרוך את ה’קצה’ המותרתי של מה שלא היה צורך אם לא היה לו את הכסף.

מי שגורס שעצם התשלום לספק השרות בהוא זה ‘שמתייג, צובע’ את הכסף, נופל בבור של מה זה משנה איך נעשה התשלום,, הוא מתעקש לתת לנמעשה שלו ערכיות וכפייתיות בהתלייה של מעבר הכסף לספק קונקרטי.

במקרה בו נתינת כסף אכן מתממשת למטרה מסויימת היא רק אם המקבל לא היה נהנה מהטובין שהכסף איפשר.
אם המקבל היה צורך את הטובין, הנותן לא איפשר אותו, אלא איפשר את צריכת טובין הקצה, שבהיעדר הכסף, לא היה נצרך.

לאסי שבה הביתה

על כסף שניתן בהלוואה לחזור. במלואו.

מבחינתי גם בניתוק יחסים.

מניעת התעסקות בגבייה

אין לי כל כוונה להתעסק עם חוב בשום צורה או אופן;
אם לפני נתינת הלוואה אעריך שיהיה עלי לעסוק פרואקטיבית, בגבייה או בתזכורת – לא אלווה.

אני מצפה לקבל את ההחזר במנה אחת עם פקיעת המועד המוכרז בעת נתינתו, וזאת ביוזמת הלווה.

בהינתן ההלוואה, לא רוצה או מוכן להכתים יחסים, להתפלש בביצת הבטישה במשא ומתן על:

  • שינוי תנאי ההלוואה,
  • פריסתה מחדש,
  • להגדילה או לתת נוספת,
    • הגדלת הלוואה היא בעצם הלוואה נוספת, באותם תנאים,
    • על פי רוב, לא אתן הלוואה נוספת למי שכבר לקח הלוואה,
  • או להשקיע אנרגיה כלשהיא בגבייתה.

עם זאת, קורה, קרה, שהלווה מבקש שינוי במועד ההחזרה;
תקלה,
שאסכים להתגמש

  • אם קרתה טרם המועד המוסכם,
  • ואם ניתנת לי אפשרות הסירוב.

תקלה בלתי נסלחת

  • אם בקשת השינוי נעשתה לאחר מועד ההחזרה,
  • או שאני כמלווה מוצב בעמדת ‘אין ברירה’.

מדרג תחתיות

במדרג,

  1. שוד, לאור היום, מצריך אומץ לב ניכר, הוא מעל גניבה שכן האיום מוחשי יותר, האלימות אימננטית, השדידה נעשית נוכח ידיעת הנשדד,
  2. גניבה, פחותה משוד; נעשית באופן שהסיכון פחות, הפעולה נעשתה טרום גילוי על ידי הנגנב,
  3. אי-החזרת הלוואה הנחותה בלקיחת טובין מאחר;
    התמרת הלוואה למתנה היא מוגות, מורך לב במירעו, היא הנחותה במדרג, שכן, נעשית על ציר זמן, תוך ציפיית המלווה לרחמי המלווה, לשכחתו, להבנת הרציונל לקשייו ולהתנהלותו.

לא יודע איך ‘לב’ קשור לכאן, עושה שימוש בביטוי רווח.


לקיחת הלוואה ללא החזרתה, מבחינתי, היא לקיחה מָאחר ללא רשותו, גניבה מהרמה הירודה ביותר בין אם

  1. נעשתה כך בידיעת הלוקח מראש – אני יכול להעריך את הכוונה המקדמית,
  2. לבין שלומיאליות השכחה,
  3. לאימפוטנטיות חוסר יכולת ההחזרה.

אי-החזר הלוואה

  • לא מאפשרת למלווה להשתמש בכסף לצרכיו העתידיים,
  • לא מאפשרת להלוות לאחר נזקק,
  • והקסם – בהחזרת חוב (אולי) קיימת אסירות תודה על הקצאת טובין,
    באי החזרה נוסף הצידוק הרציונלי, למה לא נכון, כדאי, צריך, להחזיר את ההלוואה; הרי הלווה הוא המסכן והקורבן, והמלווה הוא העשיר, רודף הבצע.

בטחונות

קרובים

מקרובים אינני מבקש בטחונות כספיים להלוואה;
בונה על זה שהקרבה אליהם היא הבטחון.
אם ניתוק היחסים אינו מהווה סיבה להחזר הכסף – יש לי אחריות על נתינת הכסף.

עיקר ההלוואות שהלוויתי היו למי שעצם בקשתם היוותה את ערבותם, סמכתי על הכרותי עם בקשתם, וזה הספיק לי.

לכן בהלוותי לקרובים אני מיידע קרובים נוספים של שנינו שכסף הולווה, כדי שתועה בלתי תלויה תהיה עדה לתהליך, שתהווה את מרכיב ה’אמת’, ה’רציונליות’.

רחוקים

למניעת מצב שכסף שניתן כהלוואה, ובהמשך לא יוחזר מכל סיבה שהיא, הלווה יספק בטחונות ממשיים, ברי קיימא ומימוש מיידי למקרה של חוסר יכולת החזר.

מי שלקח ממני כסף ולא מצא לנכון להחזיר – שלא יצפה להבנה או חמלה.

המנגנון (למניעת פֶּצֶ’ה מֶצֶ’ה –)

  • הלווה יציע בטחונות להלוואתו ואני אבחן אם מספקים והאם להלוות,
  • אם אני מציע – אין משא ומתן.

כן, זה כעיקרון. בפועל, היו מקרים שפנו אלי לקבלת כסף, ומכיוון שהיו רחוקים דיים וחוסר יכולת לנפק ערבויות – נמנעתי מלתת.

אינני מלווה למי שאינני בטוח שאקבל את כספי חזרה, שכן מי שקיבל ממני כסף לפרק זמן קצוב ומוגבל ידוע מראש, ומסיבה כלשהי לא החזיר

  • לקח כסף שאצטרך לו לצרכי,
    • ללא הסכנתי – הסכמתי והשלמתי,
  • מנע את הכספים המיועדים למי שהכסף מיועד אליו, ולא הם שהלוו
    • משפחתי,
  • הוציא כסף ממאגר כסף שיכול היה להיטיב עם אחרים
    • בסבירות שכן היו מחזירים.
  • ולכן, היה עדיף גם לו, בכל מימד, אם לא היה לווה מלכתחילה.

מעריך את מי שאני מזהה בו שהוא רוצה להחזיר את הכסף בכל מקרה ותנאי.

After Taste

כשאני מלווה אישית, חברית, שלא על מנת להרוויח עסקית – להלן רוב ההלאוות שהלוויתי, מיידית אחרי, אני מתרחק מהלווֶה:

  • הייתי רוצה לומר לעצמי שזה לא בשל חוסר ההערכה והכבוד שאני רוחש למי שלווה
    מועם זאת, לאור, אחרים לא ‘כפת לי לשקר, את עצמי לא מוכן
    לא יודע לומר, לעצמי, שזה מסיבה זו,
  • להימנע מגילויי אסירות תודה שאינם נעימים לי, , ממחוות מעיקות,
  • שלא אתפש בעיני הלווה או בעיני עצמי, שאני מתנהל אחרת מול בעל החוב, כמי שגובֶה חלק מהחוב בתצורה שאיננה כספית.

סיכום

כשאני חוכך האם להלוות, אני בודק

  • למי
  • כמה,
  • לכמה זמן,
  • באילו תנאים,
  • לא שואל מה יעד ההללוואה
    • מקווה שההלוואה מיטיבה את מצב הלווה,
      • בדרך כלל מעריך מראש,
      • לא כתנאי מתלה.
  • בידיעה שאין יכולת לקשור מקור כסף לשימוש,
  • ובציפיה להחזרתו
    • המלאה,
    • ללא פעולה פרואקטיבית שלי.

לסיום: אני כלווה

  • לראשונה בחיי, קרוב יותר לגיל 58 מאשר 57.
  • בהנאה של מי שלקה בטחורים וחש שכדור טניס מלובן עם מסמרים חלודים משוחים בגריז רותייח תחוב לו בין ישבניו,
  • כהזדמנות עסקית
    • בציפיית רווח יחסי גבוה,
    • ברמת סיכון יחסי נמוכה,
    • כשיודע מהיכן יהיה מקור החזרת הכסף בקרות תקלה,
  • כשיש את יכולת ההחזרה במצב צבירה בלתי נזיל.

ובאמת לסיום

ייתכן שמי שלא ירצה להחזיר לי הלוואה צודק – אם לווה מחרא שכמוני, אולי כדאי לקחת ולא להחזיר.

Share

השאר תגובה