טיול מקומי Par Avion

אנגולה Par Avion

מיס אנגולה Par Avion

הנהג שלנו Par Avion

הנהג שלנו, המשך Par Avion

תקיף, נחרץ, קונסרבטיב
ורדיקל הלכו לים.

יש לי חבר ש-מוטֶה להסביר את ההיגיון של איך תופעה מתקיימת כשהיא לא נצפתה.
כמעט לא מעניין;

ברור שאם תופעה התקיימה, היה כוח, מניע ניתן להסבר, שהניע אותה.

אותי, הבועה בה אני שוהה באנגולה, משעממת. חונקת, לא מספיק אינטראקטיבית לטעמיי.
רבים מבני שיחי מנסחים את החיים פה עם הממשקים המקונטרלים, על יתרונותיהם, בעיקר נוחותם, בסוג של ביקורתיות, ושוקעים להעצמת הסטריליות הפסיבית. מתאים להם. 'דואגים להם לפיזיולוגיה', מבחינתי, כמו שאני מציק להם בתובנותיי החלודות – "אתם בתת גירוי."
מים זורמים למקום הנמוך. מתאים להם.

בוער לי להסתובב. מוצא סיבות לגיטימיות ופחות, כבר ערכתי כמה גיחות צנועות.

שמעתי שבמרחק שעה ומשהו יש חוף בו אניות חלודות נופחות את מבצעיותן.

התנעתי טיול לשם.

רואה חשבון שפגשתי במלון – כרבים מעמיתיו למקצוע, מצהיר על עצמו שאינו 'רואה החשבון טיפוסי'; ראש קהילה קונסרבטיבית ביישובו, אינטליגנט, חביב, קורא, עם רוח אינטגרטיבית מכנסת אלי פעילות קהילתית משותפת – מהווה מאסה קריטית להנעה לנסיעה משותפת. אני מתקיף, כמעט מאלץ, מנהל בכיר עם לוק ואינטונציה תקיפה, ומהנדס מים שמצטרף וולונטארית.

יום א' בבוקר, ארבעה שבועות לשהייתי באנגולה, לאחר צעדת שעה עם שוב"חים [- שוהים ועובדים בלא חירותם] עמיתים, אנחנו מתכנסים בחדר האוכל. לאחר התארגנות קצרה מבררים שלכולנו יש העתקי דרכון – הם נדים בחמלה לכיווני על שדרכוני נמצא בהארכה ואין ברשותי את העתק צילום ויזת השהייה – ארבעתנו נדחקים לטויוטה קרבית נהוגה בידי מקומי, והופל'ה ליעד.

כשעה ומשהו אחרי, כביש מערבי רחב בנוף אפריקאי מעאפן, כלומר, חוץ מהולכי רגל, נושאות (בעיקר) סלים, אין עניין בדרך. איזה עשרה קילומטר בכביש עפר לחוף, חנייה במתחם סגור, שתקיף האינטונציה פוער את המחסום המאולתר במו ידיו, וקרבים לים. משאירים את המכונית והנהג בצל ופונים לאניות הטרופות.

תוך כדי הליכה, מסתבר, שהמהנדס חובב אניות – למד, תחביבו, בעל עניין רב, ידע, תשוקה – מעשיר אותי בסוג מידע כמותו אני מעריך, אליו אני מוטה; עומדים מול פגרי האניות ואני מקבל ממנו הסברים, כאשר הקונסרבטיב והתקיף פוסעים לפנינו.

לאחר הליכה של כמייל ימי – אנחנו עוסקים באניות, כן? – התקיף והקונסרבטיב סבים לאחור, "נביא את האוטו" הם אומרים. יפה.

המהנדס ואני ממשיכים. פוגשים ארבעה רוסים, מסתבר, כשאחד מהם מטיס במיומנות מרשימה רחפןקל'ה dji ומצלם אניה טרופה מלמעלה, כאשר עורב נוטר טינה, אולי מיוחם, עוקב בעקשנות אחרי הטיסן הממונע, מנסה ליירטו.
מקשקשים איתם מעט.

הנחרץ ואני ממשיכים, כשאנגולני לבוש מדי משטרת הגבולות מפסיע מולנו.
המהנדס בשמאל, אני מתרחק מעט ימינה כדי ליצור חייץ מעבר בינינו. כשאני מבחין שיש לשוטר כוונות מולנו, אני מרחיב את החייץ יותר כדי להקשות עליו ליצור קשר עין – כמו צפייה בהופעת קוסם רחוב בניו יורק, המחפש מתנדב ואני כצופה, מסיט מבט למניעת קשר עין.

השוטר פושט ידיו וכונס את שנינו.
נותן לנו כמה הנחיות בלתי מפוענחות ללבנבנים חסרי פורטוגזית שכמונו, תובע דרכונים.

הנחרץ מושיט את צילום דרכונו, תוך שאלות באנגלית, ואני, אחרי התלבטות האם לתת את תעודת סטודנט סמינר הקיבוצים 2008, מפקיד בידיו את רישיון הנהיגה הישראלי – לא סומך על ההומור. שלי, כן?
אני יוצר איתו מגע עין ואומר לו בסמכותיות todo bem, שאמור לרמוז לו להניח לנו
– בדומה לכניסת בני ושלי בשערי אוניברסיטת תל אביב, בעודי מניד בסמכותיות מדומה של איש סגל את ראשי לעבר השומר שמניח לי עם הבדיקה, ופונה לטפל בבני.
אז השוטר לא מתרשם – יכול להיות שהוא, כמוני, אשכנזי נטול אמונה חף מאינטליגנציה רגשית? 'התלוו אלי לתחנת המשטרה', מנחה, כשניתן היה ללא קושי לבאר את כוונת דבריו אם גם לא את כל מילותיו.

לנחרץ ולי התבסס הרושם שהאיש שיכור, אולי מסומם, ובכל מקרה, לא בשיאו או מיטבו המנטלי.

תוך כדי פסיעתנו, גבר לבן מבוגר נטול חולצה עובר מאחורינו וחולף על פנינו, בינינו לבין הים.
הנחרץ קורא לו, שואל באנגלית האם הוא דובר פורטוגזית, והלה משיב שאכן.
"שאל את השוטר מה הוא רוצה" אני מבקש ממנו.

מתפתח שיח בין השוטר לבין הזר, כשאני שומע את השוטר אומר seis mil, ומבין בתרגום מטבעות, שישים דולר. יצא מרצע מהשק, זהו כופר החופש.
הוא מצמץ ראשון, הוא עוד לא מבין, אבל הוא בידיי!

הנחרץ עסוק בשאלות חוזרות, במה אנחנו לא בסדר, ואני, שמריח את אבק השריפה של 'יאירי, השד שבך התעורר' שאמי הייתה מזהירה אותי – בדיעבד כמובן, איפה היא כשאני צריך אותה – לאחר המעשה, בפוסט מורטם אחרי שהסתבכתי.

'הוא רוצה כסף', מבאר הלבן את שהבנתי.
יפה, הסיטואציה יוצאת משליטתו.

אני רואה ששוטר נוסף, גודל והתנהלות גוף המעידים על בכירותו היחסית מול הצפלון מולנו, מצטרף.

אני פונה בהרכנת ראש לנטול החולצה ואומר לו באיטיות "תגיד לו' אני מבקש ומחווה לשוטר שלקח את מסמכינו 'שאני אמרתי, שזה לא רעיון טוב לקחת מאתנו כסף."

הלבן מנפיק את הפראזה.
לא בטון שהתכוונתי, מקווה שבתוכן.

בינתיים השוטר המצטרף מעלעל בדוקומנטים.
הנחרץ מפנה את תשומת לבי, ששני חברינו חוברים מרחוק עם הג'יפ.

בתנועה עדינה ונחרצת, אני מושיט את ידי, מלקט את שני הדוקומנטים, אומר ta legal, באמירה מסכמת, מיישם את פרקטיקת 'זכר, לבן, פריבילגי' שאינסטינקטיבית (אולי, בנסיבות מסוימות) מוטים פסיכולוגית לרצות, ואנחנו מתרחקים מהשלושה לא לפני שאנחנו מודים ללבן, אני כופה לחיצת יד על שני השוטרים תוך הודיית obrigado – כדי שלא יישארו חסרי כל / בידיים ריקות, או חס וחלילה – סליחה על הפורטוגזית im hazayin bayad.

אנחנו חוברים לחברינו, מדווחים להם את עיקרי ההשתלשלות, הנחרץ שלא איבד את שלוותו שואל, כחלק מתפישתו את עצמו כשמאלן עם ערכים לאומיים, 'למה שאתן את מסמכיי haven't the Jewish nation suffered enough?'
אני שרואה את עצמי כבנה של ריטה, אמי, שואל, בשם מה יש מי שמעז לקחת ממני את מה שלא מגיע לו?

בדרך חזרה אני נוחל שתי מפלות:

1. אני בעמדת מיעוט, כשלדעתי האניות הן סך הכל תפאורה לשוס המסע – הקטע עם השוטרים הוא העיקר,
2. כשאני רואה דגים נצלים על אסכלות פרוביזוריות, ועורג להתקיף דג מטוגן, ובהמשך לאחת מהמסעדות הפזורות לאורך הדרך בואכה האוטוסטרדה, אני מוקע כ'טירון שזה עתה הגיע ולא מכיר את רמת ההיגיינה המקומית', שהתקיף האיסטניס, אמנם עסק בלוחמה והכשרת מקומיים להרג, אך לא מתכוון להסתכן, להתחכך בה או לחוות אותה. המהנדס משתף על רוטינת כניעת בני ונכדי מעיו למוראות המאכלים המקומיים. הקונסרבטיב, כך מעיד על עצמו, סתם, 'אינו אוכל דגים'.

וכך אין על מה לדבר, ואין עם מי לאכול,
ואין טעם ולא רייח
ולא לב שמייח
וכל כך התאים לי, לעומת האוכל במלון.

ככבאי הנשאל על ההבדל בין פסנתר לכינור – 'פסנתר בוער יותר זמן',
כאינטגרטור שזיהה את יוזמת הכינוס, כראש קהילה שבוער לו לכנס פרטים לפעילות משותפת, הקונסרבטיב הודה לי על יוזמת הטיול.

לא תאמינו את מי פגשתי Par Avion