מינורי בדרום

ירדתי לדרום תל אביב, לרַפָּד, שינקוב בהערכת מחיר לתיקון שֶסָע במושב הקטנוע.

לִפְנֵי, בהתאם להתניותיי ולחשיבות המופרזת שאני מייחס לזמני ולחוסני הנפשי המתנדף בגילויֵי חמיסתו, התקשרתי לברר. “בוא” הורה. באתי; אין ספוג, לא חוט לא מחט ולא רפד – חנות סגורה. לשאלתי “אני עוד שתי דקות שם” הצהיר טלפונית.
זמן מרצע.

בינתיים גלשה אלי וספה ישנה עם רוכב תואם – משופם.
“תגיד” פנה אלי “איפה יש פה נַפָּח?”אוה, שאיילות רבות נשאלתי בחיי. “היכן נפח?” טרם. היה שווה להגיע הלום.
“אין לי מושג היכן יש נפח, לא פה ולא בכלל.” השבתי.

הוא דומם את הקטנוע, ופצח בהסבר מה הוא מתכוון לעשות לרגלי שולחן ממתכת, כרציונל לצורך שלו בנפח.
“צ’מע, שימחת אותי, תודה לך על האופטימיות, שזיהית בי מי שיכול, אולי, לענות לך על שאיילה זו.” הודיתי לו.

הוא הסתכל עלי, ותיקף את הפרוגנוזה שפיתח: “אתה פרופסור לפילוסופיה?”

“אֶההההה” גמגמתי, הרי פרופסור אינני, וגם לקרוא לי ‘פילוסוף’ יהיה איך לומר… לא לגמרי בלתי נכון או מופרך בעליל, ולהיפך.
תפס אותי ללא תשובה טובה. ובעצם ללא תשובה כלל אם אודה על האמת.
וואלה, רשימת התודות שלי אליו – מוכפלת.

חגג את אבחנתו, ואמר, “הפרופסורים האלה, למילה אחת שלהם אני לא מאמין. איזה שטויות הם מדברים.”

“כן” אני מחזק “אנחנו על הקרקע, רוצים מעשים לא דיבורים, פרקטיקה לא פלצף, מעשיות לא תיאוריה.”

הסכים והמשיך “תראה את ה- women rights” לא מצא את המינוח בעברית.
“זכויות נשים” סייעתי.
“כן, מה זה ההפגנות הטפשיות האלה? הם לא מבינים, אנחנו דבר אחד, היום גבר, אחרי המוות חוזר אישה, ולהיפך.”
“לא הבנתי” ערערתי על הקונספט.
“גלגול נשמות” חרץ.
“לא מבין מה זה. מה אתה יודע על גלגול נשמות?”
“אמרתי לכם” פנה לשנינו – אליו ואלי, אולי גם לוספה “הפרופסורים האלה לא מבינים שום דבר” הפרקטו קונקרט קיטנע ורכב אלֵי נפיחת השקיעה.

הרפד טרם הגיע. הבחנתי בסמוך בבסטאת מיצי פירות. שייקים קוראים לזה.
כתרגיל עתיק בשיווק, שעדיין עובד על קמצנים שכמותי, התקרבתי לשלט קרטון בכתב יד ‘מיץ תפוזים‘, תחתיו ‘₪10‘ ומתחת ‘גזר סלק ג’ינג’ר‘.

בעל הבאסטה ישוב עם שניים מהסוחרים איתם חולק את המתחם – בגילי לערך, קם ממקומו לקראתי, כשאני שומע את אדי המשפט המסיים את הפסקה של אחד מהם – ‘האשכנזי’ הם קוראים לו, התברר לי בהמשך – שהתפייט ללא סימן שאלה “למה, למה, מה יש לרוסיות האלה שהן כל כך יפות.”

“גזר, סלק ג’ינג’ר” ביקשתי.
“ב- חמש עשרה או בעשרים?” בירר בעל הבסטה.

אני, בהליכי התאוששות מ-50% עליית המחיר הפתאומית על הקצבתי לשייק, עניתי “15”.
“20 יותר גדול ויותר טעים” הזהיר אותי.
אני, חלוש אופי, חסר חוט שדרה שכמוני, לא עניתי, אינדיפרנטי, שיחליט. הפניתי קשב לאשכנזי שממשיך:
“עם הפרסיות הוא טעה” מחליק על זרועו “מלא שערות” מבאר.

בינתיים בעל הבאסטה תוקף את השלישי בטון תקיף וללא כעס, שהוא חייב לו כסף שכן “אחותך שתתה אצלי לפני כמה שבועות.” הנגער השיב, ש”אתה חייב לי 400 שקל, ואני לא גובה ממך ריבית”, והאשכנזי מחווה על גברת מבוגרת עם עגלת קניות ישנה, ואומר לשלישי “הנה אמא שלך עם המעילים” ואת בעל הבאסטה שואל “למה לא קנית מעיל?”

הגברת התקרבה. עגנה, פשפשה בעגלתה ושלתה מגהץ, ללא קופסא.
“מה זה?” שאל בעל הבאסטה.
“זה מגהץ. לגברים.”
“מגהץ לגברים!” חזר האשכנזי. לא בטוח שמאותן סיבות, ועם זאת, ארבעתנו נקרענו.

סיכומו של עניין, בעל הבאסטה צדק – כוס קטנה, מאד לא טעים; כמו אימו של ג’ינגי’ שהפסיקה לעשן כדי להצדיק את התשלום, גמעתי את השיקוי הנורא עד תום – לדעתי שם לי רק סלק וג’ינג’ר. טוב שלא הוסיף סוכר, אבל מלח?

והרפד? הסוגיה בגינה הגעתי – רצה לחייב אותי כמלאכת הטלאת כיסא הכהן הגדול לבית המקדש השלישי.

Share

השאר תגובה