פרסטרויקה

פרק 1: זדראסטוֻוייט

פרק 2: גלסנוסט

פרק 3: עובדים עלינו

יוצא מהחנייה כדי להגיע לקפה שממול בהמשך לשדרה הראשית נובי ארבאט, החוצה את הרינג. עובר את הכביש במנהרה תת-קרקעית. נראה לי, שהמוסקבאים האלו קיבלו את ההשראה לבניית עשרות מעברים קרקעיים כְּזו, ממנהרת ככר המושבות או אולי זו של ככר מגן דוד שבתל־אביב.
חסקל העיראקי. ביקר אותי באייטיז בניו יורק. כשהיינו בווילאג' אמר- "וואלה, זה כמו בשיינקין."

בדרך כלל חולפים שם חוצי רגל, שנגנ/י רחוב חמושים בכלי נגינה זה או אחר מלווים בשתדלני תשר. אלה, בישירוּת אגרסו־קונקרטית תובעים את מבוקשם, דמי מעבר. כלומר, תשלום על העובדה שעברת, שמעת, ועל פי דין של מטה, תואם תרבות – חוייבת בתשלום, כי הרי עברת.

הפעם, באמצע המעבר, צמוד לקיר, שכוב לו, וגם לשאר העוברים, גבר כבן שלושימומשהו עם חזות אסייאתית. שמיכה צבאית, בסטייל ששימש אותי בטירונות 1978 בשומרון, מרושלת עליו בנינוחות באופן שגלוייו המבויישים חשופים. עירום. האיש לא במצב ערות; הדיאגנוזה – ממוקם תודעתית איפשהו על המנעד שבין תנומה למוות. אולי סינדרום אריקשרון.

מישהו עומד לידו כעובד על חיפוש אצות אבודות.

ואני? אני יש לי קפה של בוקר על הראש., תחליף שבת אלקלעי. חֶמלתי המוגבלת לא מתועלת למחוזות כאלה. בכלל, נסיוני הפאראמדי מסתכם ביירוט חצ'קונים פרסונליים ופיצוצם. שלי. לא של זולתי. ואף זאת כזכור ולמצער, היה לפני כ-35 שנה. אלטער סוציומט.

עובד מעט. על קפה, אם ניתן לכנות מענה למיילים כעבודה ולקפה חלש, חם, חלב שומני, מעט קצף שחומם הרבה. כשאין תרבות קפה, גם ההוראות המדוייקות – הפוך גדול, חזק, בכוס זכוכית, מחלב מוקצף מחומם אך לא רותח, ברוסית, מהטלפון, לא יועילו לבאריסטה שלא בעניין.

המושג עבודה בעידנים אלה עבר מטא־מורפוזה, סטרץ' המשגתי לכמה מקצועות שלכלל המין האנושי, כולל גדולי גאוניו שלא זכו להגיע לשלהי המאה ה-20, לא השכילו להכיר, להכיל ולהחיל. בין עיסוקים אלה נמנים מענה למיילים, קידום אתרים במעלה תוצאות מנועי החיפוש, יועצי מיתוג, מומחי רשתות חברתיות וכאלה. פעם, עוד בזמני, מקצוע היה נגר. על כך אני מתפתה לשחרר שזה שאתה לא במקצוע הכי עתיק בעולם, לא אומר שאתה לא זונה. ולהיפך. או לא.

ב־2020 המציאו את 'שיט ג'ובס', מקצועות שבעליהן יפלטו ראשונים בעקבות הקורונה, ויתקשו למצוא עבודה.

אני חוזר מהקפה לדירה, חצי המרחק מ- 373 המטרים לעבודה. פוגש בלובי, אם ניתן לקרוא לריכוז תיבות הדואר מול שלוש המעליות המעאפנות 'לובי', את רבע ממצבת שוערי הבניין, את מי שלא מתרשם מחוסר יכולתי ללהג ברוסית, אולי בשל השפעת תועפות האלכוהול, עומד על הזכות האלמנטרית לתקשר אתי, וזאת בניגוד לשאר עמיתיו שמתעלמים מברכותי לשלום בעוברי.

מכיוון שאנחנו מחוייבים פה, ובכלל, ליושר בהיבטו האינטלקטואלי, אלה לא שוערים; הם מרוחקים מהדלת באופן שלא שומעים או רואים אותה, וזו, הכפולה מאֵימי מזג האוויר, בדרך כלל פתוחה, וכשאיננה – נפערת לפקודת הקשת קוד. התואר 'שולחנים', שכן רוכנים על שולחן, או 'ישבנים' שכן הם ישובים בנחישות על כסאותיהם ללא תנועה, בוהים בטלוויזיה המושלגת (מושג משלהי הסיקסטיז שלא תיאר את מזג האוויר בלבנון, אלא את איכות הצפי בישראל של תחנותיה) לטעמי, יתאם את עיסוקם יותר. בניגוד לשלושת הקופים הם

א': לא קופים הם אנשים.
ב': הם לא שלושה אלא ארבעה.
ג': כולם גם לא רואים, גם לא שומעים וגם לא מדברים, מבחינתי, בהיבט תפקודם.
ד': הם אף פעם לא ביחד, אלא מתחלפים במשמרות של 24 שעות.

נראה לי שיש כאן ריבוי מקצועות [עיסוקים אולי, שכן לא יודע מה מקצועו של 'השוער' – פרט לרכינתו הנחושה, לא נחשפתי ולו לאחד מ – אני־משוכנע־שיש־רבים – כישוריהם] מונוטוניים, עתירי חיכיון.

עיסוקים כאלה, מטבעם של צרכים וסיפוקם, מניח, ישנם בכל העולם. בהודו נחשפתי למצבי צבירה של אפס מעש במגוון עצום, כמאות המלים שיש לשבט האסקימוסי ווטשלמקוליט האלסקאי, לתאור הצבע לבן.

עם זאת, נראה לי, שמגוון האוקסימורון התעסוקתי – עובד במנוחה, הומאוסטזיס תעסוקתי, כאן עשיר יותר. הסיסטמה מחייבת שלילת הבלתי מועסק. מבין יתר גילויים אליהם נחשפתי, במשרדי שלי, ישנם צמד שומרים בשעות העבודה, אחד בשאר שעות היום, מצדו החיצוני של המשרד מופקדים על דלת הזכוכית השקופה והחשמלית ושתי פקידות קבלה מצדה הפנימי, המתפרנסים מבהייה אלה באלה. אולי זה המתח האירוטי הנצבר ונפרק, כבִֶה ונכבָּה. עתירוּת כח־אדמ־ית כזו, זכר, אולי, לימים של יתר ערך לתעסוקה מלאה ופחות ליעילות.

צריך לגלות מעט פרקטיות ובמקום לבלבל ת'מוח לקוראים לעשות מעשה ולבטל את עלות השומרים.

הנטייה שאני מזהה במוסקבה אצל עובדים המתמקמים, ממקסמים, תופסים עמדות שליטה ועוסקים ברגולציה של הידע, כי הם יכולים, מתמיהה אותי בהיותה כה נפוצה, בוטה וגורפת. וגם מחוץ לרוסיה, אם לשמור על פוליטיות קורקטית. כן, אני מודע לתופעות כאלה. בעיקר אצל מהגרים: המתמקם תופס קושאן, זיכיון על מקום עבודתו, וכבפיאודליזם שואף להוריש לצאצאיו את המשרה שרכש ביוקר.
בגרסת חברת ההגירה במילניום השלישי, העובד מנסה לשמרה בהפיצו אותה בין מכריו.
מנסיוני הצנוע, לא נחשפתי לאינטנסיביות וסדרי גודל תופעות אלה במקומות אחרים. וגם בארץ.

הם קונקרטיים. קשוחים. זה לא מקרה, הם מתנאים, שנפוליאון והיטלר נעצרו אצלם. הם לא היססו לשרוף את שדותיהם ועריהם כדי לעצור את הכובשים. גם לא להרוג את אנשיהם שלהם אם חשבו שיועילו לכלל, או לפחות לשלטון המרכזי.

החיוך – חיווי למצב האומה. שוב, מזכיר לי את הודו – חיוך וולונטרי כהבעת פנים רווחת, לא כתגובה לגירוי קונקרטי, איננו. חסר לי. בבסיסם, הם כה פסימיים במהותם שהם תגובתיים יותר לחרדה מאשר לאופטימיות. אם במערב הצימוד פְּרָס–קְנָס חזק יותר בפרס, השטראף, מלת הקסם לקנס הוא הלך חוקי ונפוץ, מעודד לפעולה חיובית בחתירה להמנע מנזקו. ייתכן, שהעניין נעוץ ברעיון שעל הפרס להיות מוגבל ופחוּת מהתועלת הנצברת הכוללת, בעוד השטראף הוא בלתי ידוע, פתוח הן ליישום מסורת קיימת והן ליצירתיות יצירות מקוריות.

התגובתיות כאן נמוכה, או נעדרת, כתגובת הבורשט לבחישת הכף. "Spoon in the Borch" אני מכנה את חוסר האפקטיביות הניהולית הנגפת מול התגובתיות הנמוכה.

הנחשפים לתובנתי באמצעות האלגוריה הקולינארית, מתקנים אותי להגיית בורשט ללא T – בורש, בשלב הראשון. בשני, לתהייתם, אני מבהיר שבהנחיותיי לככה, ככה וככה, העובדים מנידים בראשם בהבנה ובהסכמה. בווידוא, ברי לי שהם מבינים. בפועל, הם ממשיכים במה שיודעים, מכירים, ברוטינה ובהתניה, מה שנראה להם נכון ותואם את האג'נדה המקדמית איתה הגיעו לסיטואציה.

הם ממתינים בציפייה דרוכה לנגיסת השטראף, נשיכת הקנס ש–Oh yeah בוא יבוא. 1,000 שנה הגיע, שפתאום יבושש? יפציע כגורם משכנע, מרתיע. ואם לא יבוא – הריבון מעיד על עצמו כ'חלש', גבולותיו חדירים, נעוט עליו.

אחד ממיטיבי, וֶלודיה, הסביר שלאורך ההיסטוריה, כולם זיינו אותם. לטוב ולרע, זויינו. החיים כאורגיה. תמידית. פסיבית.

זו כנראה, ולדעתי האישית בלבד, התולדה לעשייה ברוח האלימות המאפיינת. לטעמי, זו התמודדות עם הקבעון המתסכל העוטף: רק כוח מתפרץ – ביטוי מכובס לאלימות – ישנה מציאות אם הסלימה לתצורה בלתי נסבלת של החווה אותה.

מנהל המכירות ואיש ה- HR שתחתיי תובעים להטביע בשטראף. אני מבין שאני נתפש כחלש בהמנעותי; מנהל המכירות מאחר. הבאתי לו וואחד שטראף לפנים על איחרת–ולא–הודעת–לפני, כפי שאיימתי, ואזהרה של שטראף שלם, נוסף, מעל ארבעה שכן–הודעתי, ועוד חצי שטראף, ככה על הדרך על האיחור הקודם. בדיעבד. איך אמא של ידידי הנערץ אומרת – זמזום הדבורה כואב מעקיצתה. הנה, השטראף נחת ואתו ההקלה. שילמד. כלומר – שאני אלמד; היי, מה זו הציפציפיאדה הליברלית הזו? ברוסיה התנהג כשטרפאי.

פרק 4: קולטורה

פרק 5: רבולוציה

פרק 6: איזוויניצה

פרק 7: בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה

פרק 8: קאנייץ

פרק 9: מסיבה 2011