קולטורה

משך קריאה כ־ 11 דקות

פרק 1: זדראסטוֻוייט

פרק 2: גלסנוסט

פרק 3: פרסטרויקה

פרק 4: מופעי רחוב

צהריים. נוטל את המחשב הנייד, נוזל לשדרת נובי ארבאט, השדרה הגיבורה בואכה הקרמלין. עד לפני שנה בקטע שכעת פוסע היתה שדרת קזינואים ש-פוטין, בהבל בום-טראח-בוינג, סגר אותם. עובר בין הקיטונים להחלפת כסף שמתנוססים עליהם שלטים המכריזים על ערך מרכולתם. ייתכן שזה מקרה שאלה עם שער המרת המטבע הבמיוחד גבוה סגורים? מין טריק שיווקיסלאבי כזה, שיצרוב בתודעה שהמקום נותן שערים גבוהים, ולבוא אליו שוב? ועל הנחה על כמות שמעו? אז זהו, שאותם אלה שמציעים שערים גבוהים או שלא מחליפים בכלל, או שמגבילים ל- 50 $/€. מחליף מעט ומתנקז למדרחוב ארבאט.

חם. בטירוף. זה היה לפני קייץ השרפות באיזור מוסקבה. בינואר חוויתי מינוס 27 מעלות, מאז 1961 לא חוו טמפרטורות כאלה. הם אומרים, שמתחת למינוס חמש עשרה, הכל אותו דבר. ביולי-אוגוסט קייץ הבצורת והשריפות, הכי חם מאז המצאת הטרמוסטט – יְמֵי 40 מעלות. בהמשך, חנק השריפות אָפה את מוסקבה בחום ואפפה בערפילים. אנשים במסכות מנתחים. שעה בחוץ שקולה לעישון 3 חפיסות סיגריות, כך מצטטים. כמו סרטי אסונות אקולוגיים. ריאליטי.

פונה לארבאט. המדרחוב. היסטורית, משכנם של אינטלקטואלים ממאות קודמות. ישנן עדויות על קיום הרחוב מהמאה ה- 15. כעת, הגרסה הפוסט סובֶטית כמו שביטא משה דיין ל- Kao San Road, אולי לנחלת בנימין. עם ארומה ווילאג’־ית, כאילו. משכנן של ריבוי רשתות מזון ומסעדות מחורבנות, טוריסט טראפס של חנויות מזכרות, בהן כובעוני תפירה מתכתיים עטורי סמלים סובייטיים מוצעים לקניה בין 90 רובל ל- 550 (חלקי 8, שקלית). לשאלתי איך כובעון מעץ בעיצוב מיני בבושקה או מתכת עם סמל עולה $18, נענה, בתשובות הקלאסיות – “עבודת יד” או “איכות”. בתחת שלי. למענה הראשון אני שואל בהתנייה קשישתית “האם הכובעון עשוי זהב?” לשני, אני מקשה בזיקנתית עתיקה – “האם הכובעון על בטריות או על חשמל?” להתנייתם שלהם, מאיפה אני, משיב “אדינבוררה, סקוטיש”, שכן התשובה המיושמת בשאר העולם “בולגריה” – בהגייה בדגש על ה’בול’ שהיא, לטעמי שוס בינלאומי לאטנטי – לא לעניין בחלק זה של הגלובוס.

השתדלנים המנתבים את תנועת הלקוחות פנימה לחנויות אלה, באקטים שיווקיים תקיפים הם או נשים מבוגרות, בבושקות בתלבושת מסורתית, או, וזה הטוויסט – צעירים שחורים, דוברי אנגלית.

מי עלה על השיגוע? איך קרה שרבות מהחנויות יישמו את הטקטיקה? יכול להיות שכולן תחת אותה בעלות? האם ישנם כישורי שיווק מאובחנים שאותרו בטאונשיפס של אוכלוסיה זכרית שחורה, שהקונקורנטים אמצו, חיקו את הברקת הראשון?
בשוק מאכלי הים בנמל מנילה, פיליפינים, גברי דראג, חלקן טרנסג’נדריות מוקצנות, משדלות ברעש, חצוקות ומצחיפות. שילוב של זמינות המגזר, אגרסיביות מזמינה, והבנה שהן קשות לסירוב.

אבל מה, תרבותיים הרוסים האלה, אחו’ל מניוקי. מגוון רחב של אמנים, מוזיקאים במשרעת גילאים מפחות מ-9 ועד שואפי 90. ערלותי האודיופונית כושלת מהערכת היכולת והתפעלות מתבקשת. דוכני ספרים, הצגות תיאטרון. פסלים אנושיים חסרי תנועה, אני בתפקיד הקהל המיוסר – צופה באמן, ובהזדהות השלכתית סובל מחוסר התנועה, העקצוצים האותנטיים והגירודים הווירטואליים. תריסרי ציירים מציעים לעוברים להנציח את קלסתריהם בנוסח הדוגמאות הסלבריטאיות המוצגות על כני ראווה ומדגמנות בעל כורחן, קבוצות אמני ברייקדאנס שדומים לברו’ס השחורים בשכונות, הן בשימוש במוסיקה והן ברמת ההיגיינה, אך בגרסת נטולת העור וחיוורת החן.

וגם, זוכה לצפות באחת ההופעות המוצלחות שחזיתי. בחיי. שלושה עשר כבני 20, נגנים, ספורטאים, רוקדים, חטובים להפליא, אנרגטיים, על שני המתופפים, השמֶגֶג המטלצל ת’מצילתיים, עשרת הנשפנים במגוון כלים. אלה נותנים יצירות קלסיות ומערביות ורוקדים במין תיאום מאובחן כזה, שאמנם רואים שנתנו עליו את הדעת והתרגול, ובכל זאת לא הדוק עד כדי תעוקת האיום על שלוותי המרצדת שמא יתבלבלו, או צריכת חמלתי המתמעטת על אימוני יתר תובעניים. איזו אנרגיה! הם רוקדים, ושרים. חמישה בחצי גום ערוף. לא ברור לי אם הם בוגרי המקבילה הסובייטית לווינגייט במגמת המוזיקה, או מוזיקאים ממגמת הספורט.

ממשיך על המדרחוב. רואה את האנטרפרנור שהרים ביזנס רכיבה על זוג אופניים מעאפנות שבכידונן התקין א־שטיקאלע אפארט – גלגל שיניים, שגורם לאופן הקדמי לפנות לצד אחד כשהרוכב מטה את הכידון לצד אחר. הדיל – השקעת 100 רובל בנסיון לדווש שלושה מטרים ליעד הראשון – קו גיר וספרה 3 גדולה לידו, או, חמישה מטרים לשני וזאת בשלושה נסיונות. התמורה להצלחה – 300 או 500 רובל, בהתאמה. אחלה דיל לא? השקעה מינורית, תשואה אפשרית אטרקטיבית. תכנית עסקית המתבססת על בטחונם של אלה שמוכנים לסכן כולה 100 רובל, שיזכו או בתמורה להצלחה, או, בחוויית הניסיון, הכיף, והסבירות שאובדן ההשקעה לא תמיר, תקנוֶורט אותם ממצב כלכלי מסוים לאחר. שימת הכסף על כידון הצבי, או אולי על הקרנפיים. ועוד לעיני קהל. ריאליטי שווה לכל נפש, און־ליין.

רואה דמיון בין הביזנס הזה לזה שלשמו אני במוסקבה. לנקושי הדמיון, נחושי ההבנה בין הקוראים המהלכים עלי אימה, אלה המטיחים בי את האמת המוצקה – רפיון כישורי השלכתי, שאני עד להתפוגגותם, ער לנמוגותם, מצר, יומית, על התנדפם, אנמק, ואם לא יספיק גם אתגונן על הבחנתי זו:
ראשית וקודם לכל – נכון – בניגוד ליזם שמדי פעם רוכב על האופניים ומראה איך ניתן להצליח במטלה, אני רק מקדם מילולית, את ההזדמנות, אפילו לא ישירות מהמעלה הראשונה, לא מדגים אותה מעשית, אלא רק בעקיפין, מהמעלה השנייה – מנסח לאחרים.
שנית, גם אני, כמוהם, מוכר את חוויית ההשקעה הכלכלית, לא את הסיכוי הסביר לרווח.
שלישית, בשני המקרים סיכויי הרווח קיימים, אך קטנים בעליל.
רביעית, סיכויי הרווח תלויים במידה רבה במנסה, ולא במארגן.
חמישית, בסיכוי הקטן של ההצלחה – יש תשלום לזוכה, לא עניין טריוויאלי בימים אלה.
ששית, הפער המפתה בין ההשקעה לתשואה- כאן הוא פי 3-5, אצלי, מינופים במאות.
שביעית, אני רואה את המנתחים טכנית את מרכיבי הרכיבה: עולים על האופניים אחרי שערכו אנאליזה לוֶקטורֵי הכוחות, וזאת כדי ליפול. אלה, האופניים, כשוקי ההון, מגיבים לחוקים רציונליים לחלוטין, רק שהמנתחים אותם מבינים את ההתנהגות רק בדיעבד, לאחר קרות האיוונט. כמה מהמנתחים מתעלמים בכלל מהפונדמנטליזם הקינטי: מה שמטה את האופניים לכוון מסוים הוא קודם כל הטיית המשקל, הגוף. הכידון רק משלים את הפעולה. הבנת ההטייה רציונלית, התיקון, בהבנתו וביישומו יהיה בדיעבד, מאוחר מדי.
ושמינית – ultima ratio mundi התגוננותית – המחפשים בין התחומים זהות ולא הסתפקות בהקבלה, שיילכו להיבחן עם הסוגיה יחד, בזכוכית מקבלת.

באחת ההדגמות נופלת השרשרת.

הקהל מגחך. אין את הפרגון התמימותי, הטמטומי משהו בעיני הראשוניות, האמריקאי. נעדר אותו פרגון שביסודו ההכרה האינסטינקטיבית והבלתי מתומללת, trickle down, החלחול מטה, של הכרת הפרט, שרווח של אחר מקדם גם אותו, את כולם. כאן, כשל האחר מונע את התסכול המצער שבהדגשת המחסור האישי ביחס לרווחת העמית.
אמרו לי כאן, שבתרבות, כדי להוציא ליריב עין, מוכנים להוציא לעצמם שתיים.

הפרפורמר מנסה להרכיב את השרשרת בתנועה מרושלת, אופּס, השרשרת נקרעת. “נו חראשו” משחרר בצער. גואינג אוט אוף ביזנס טו דה טור דה טראנטע. בגידת הטכנולוגיה.
אממה – הם נבונים; הם לא תמיד משתפים פעולה, חושדים, המענה הרגשי ל- what’s there for me לא תמיד מניע לפעולה כבמקומות אחרים, ועם זאת יש הבנה. והשכלה. דומה לקובה.
לא כהוכחה, אלא כ’נוסף על’, כשאני נותן תוספת מטבעות כדי להיפטר מהן ולקבל שטרות, תמיד מבינים, לא טועים.

 


פרק 5: רבולוציה

פרק 6: איזוויניצה

פרק 7: בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה

פרק 8: קאנייץ

פרק 9: מסיבה 2011


Share

הערות? אשמח לתגובתך