כתיבתי המחוספסת

ושיופה המחטיא

התבטאותי בכתב מחוספסת, תְּכָנית וסגנונית.
מותירה מהמורות בין הנטיות האסוציאטיביות שלי לאופן בו אני מציג רעיון.

מכיוון שאני 'משק סגור', כפי שהושמצתי, אני מתכתב עם תודעתי הפרטית;
ההטייה היא התכווננות לתודעה שלי, לא לאחרות.
אני מחוייב לבחירת המלים, לסידורן, לשקל ולקצב שאני מדבר לעצמי.
אם אחר נהנה מכך, אחלה וסבבה ועל הכייף כיופק. ואם לא – היינו הך.

כשאחרים קוראים את הגיגיי, אני מרבה לקבל תלונות "אתה לא מובן", "בלתי אפשרי", "מצריך עריכה", "לא קוהרנטי".

מדי פעם אני מקבל עצות לעריכה משייפת את הקצוות החלודים של אמירותיי.

למקרא התיקונים, אני חש אי-נוחות; העריכה עושה את התוכן למובן יותר, חלק יותר, מגהץ את הבורות שאני מותיר כרויים, שיש להם, לדידי משמעות בטעינת רובד תקשורתי נוסף, אנדרסטייטמנט, ניואנס, סאב-טקסט, שהשיוף משטח.

אני אוהב את ניסוחי ה'דבש באוזן', תוכן מנוסח בחלקות.
אצל אחרים.
לא בכתיבתי.

ו-מי שנהנה מזה, יופי, ומי שלא, גם טוב.

החיווי 'לא מובן', חשוב לי מאד,
שכן, מאפשר לי לערוך בקרה נוספת האם חציבת הרעיון מובנת לי כמו שאני רוצה,
האם יש שגיאת תחביר או ניסוח שלא הייתי מודע לה, ורוצה לתקנה,
ואם חשוב לי שגם אחרים יבינו, אז אשמח לשנות.