שיח מאמין
שיח הנסוב על אמונה בין מאמין לבין חותר רציונליות, חסר ממשקי בסיס הכרחיים לקיום משמעותי.
שיח בין בעל אמונה לבין חותר לרציונליות הוא ריצוד מתמשך בין הנחות אקסיומטיות לרציונליות היררכית.
ככזה, השיח מהווה ביטוי ל –
- ניסיון ליצירת ערך והעצמת אמונת האחד, לתצרוכת אישית ראשית,
ובייחול משני, לאישור בן השיח האחר, - (ו)בו זמנית, שלילת והפחתת ערך של בן השיח, קודם כל לתצרוכת עצמית, של המאמין הדובר, בתקווה להתפעלות האחר ולאישורו הוולונטרי להפחתת אמונתו הסותרת של בן השיח השומע.
שיח בין מאמין לאחר בסוגיות אמוניות מהווה פלטפורמה להתמקחות על תחושת ערך, כשהאמונה היא המצע התכני.
מאמין מניח, מקדמית, את קיום מושא אמונתו (– את היות גורם-על משגיח, מסדר, מארגן – אל, מדינה בתצורה לאומנית מעבר לארגון חברתי גרידא, ריבון.)
עם זאת, אינהרנטית – מכיוון שעוסקים באמונה, מאמין מנסה להוכיח את קיומו של מושא אמונתו, קודם כל לעצמו, לחיזוקו האישי:
- (טאוטולוגית) אמונתו מהווה הוכחה לקיומו של מושאה,
- מחוץ לאמונה – הליך ההוכחה לא צולח.
באין יכולת רציונלית מעשית ל'הוכיח' אמונה,
את האמונה אין צורך להוכיח, את רציונליות תוכנה מנסים,
לעתים, מסתפק המאמין בחוסר יכולת שלילתה.
ויכוח דתי
בעצם קיום ויכוח דתי, משתתפיו שותפים לניסיון אישוש הנחה מקדמית של היות הכוח משגיח, מסדר, מארגן – אל, במתכונת האמונית.
הויכוח הוא על תצורת, צבע, גזרת הפרוכת האמונית.
המשמעות היות הוויכוח- נערך בין משתתפם, בין שני אמוניים. כלומר שני ה'מתווכחים' 'מאמינים'.
חילופי המלל עוסק בתודעה אמונית, בתוכן אמונה, או לפחות למנוע את שלילת את מושא האמונה [- אם אין אלוהים אז איך יכול להיות ש…?]
ויכוח בין מאמינים הוא על הווריאציה הפרסונלית/ קהילתית/ סוציולוגית של הנושא. מין צ'ולענט שאינו מפריד בין הגדרת כוח מארגן לבין התכנסות להגדרת קולקטיב נורמטיבי.
ויכוח בין מאמין לבין חותר רציונליות דומה למשפט 'סמלים מחפשים שיטענו אותם במשמעות' – התייחסות לקיום הנחה מקדמית בלתי קיימת כרציונלית.
בוויכוחים פרסונליים מינוריים, כשמאמינים מתייאשים מיכולתם להוכיח את היות מושא אמונתם, (לעתים) הם מסתפקים בתביעה להערכה וכבוד כלפיהם על ערכיותם מעצם היותם מאמינים, או לפחות, שיעשו טובה ולא יזלזלו, שכן –
- לבעלי אמונה ערכיים סט פוסטולטים – ציוויים שקבלו על עצמם, שנגזרים מהאמונה; הם נתונים לשיפוט כוחות עליונים, כמו כולם, אך בשונה מה'לא מאמינים', הם תגובתיים לרצון כוחות-על אלה,
- 'זכותם' להאמין, יש לכבדם.
המאמינים אינם מפרידים בין זכותם לפרקטיקה הנובעת מאמונתם, לבין הכבוד והערכה שיש לרחוש לפרקטיקה זו.
לקריאת: