צוק איתן, המלחמה הארורה שגבתה מחיר בנפש ובגוף אדם, בכלכלה, שבעצם היוותה נזק טהור ללא תועלת, הייתה מעניינת גם מהבחינה שזה אירוע שובר קונספטים, ועדיין, כל מי שאחז תפישה מקדמית לפניה דבק בקונספט הפרלימינרי אחריה, כאשר סך האירועים מהווה אישוש לפרדיגמות תפישתיות של מי שבוחן את המלחמה, גם כשהאירועים נדרשים תפישות הפוכות אחת לשנייה. מרהיב. בעצם אולי לא מרהיב- אירועים דומסטיים, גנריים, מינוריים- סתם אירועים, נרתמים על פי רוב להוכחת תפישות הפוכות.
אזרחי ישראל, או לפחות רובם המכריע, רוצים שקט וגבולות שלווים.
להלן שלוש תפישות להשגת שקט:
♠ אנטי: הרתעה
תפישה שהצד השני רוצה טובין שהצד הישראלי לא מוכן לתת.
מכיוון שהתיאבון לא ניתן לסיפוק, על הצד הישראלי להרתיע, להשתמש בכוח רב.
על כל תגובה עוינת יש להגיב בכוח בלתי מידתי.
ויש לתחזק את ההרתעה. על בסיס קבוע, שכן החלשתה תשפיע ישירות על רמת התיאבון של מי שנמצא מצידו השני של הגבול.
ערעור
ההרתעה לא יעילה מפני שלא הופעל מספיק מומנטום של כוח כדי להגיע אליו.
יש להחריף את הכוח, לבסוף יושג.
♣ פרו: חתירה אקטיבית להסדר
תפישה שבמשא ומתן תמצא נקודת האיזון בה שני הצדדים יגיעו להסדר ביניהם שיאפשר דו-קיום ברמות שלום מגוונות.
ערעור
- לא הייתה כוונה אמתית,
- לא ניתן מספיק,
- מכניקת המשא ומתן הייתה שגויה.
♥ אימפוטנציה: אי-אמון במעשה המקדם
גישה שהייתה רוצה שגישת הפרו תצלח, אך מסיבות רבות אין לה סיכוי.
ולא מאמין בהרתעה- מתייחס לסכסוך כאל בעיית הפשיעה הבלתי ניתנת למיגור מוחלט, בעיית העומס בכבישים, מזג האוויר או הזקנה- בלתי ניתן לפתרון או הקלה מאז'ורית,
מייחל לפתרון, לא מאמין בתועלת הפעלת כוח מסיבי שיקדם אותו או בהרתעתו.
גישת האימפוטנציה שוללת את גישת ההרתעה, ובמהותה קרובה לגישת הפרו, אך אינה מאמינה רציונלית, חווייתית או נסיבתית בהתכנותה.
ראש הממשלה ושר הביטחון שמזוהים אישית, נישאו על ידי מצביעים מז'אנר ההרתעה פועלים באופן שאופייני יותר לז'אנר האימפוטנטי.
כשלעצמו- מעניין.
הייתכן שראש הממשלה מוטה לרצות את הצד הפוליטי שאינו מזוהה עם תפישותיו, לא הצביע עבורו, וככל הנראה גם לא יצביע יותר מאשר מחוייבותו למי שכן הצביע עבורו?
ברור שלא.
למה אם כן?
