כל האנשים שווים? למה?

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

כל האנשים שווים. בהיבט אחד

בתמצית

התנהלות אנושית:
תודעה אחת מהווה יחידת בסיס.
צבר אנשים, צבר תודעת מוטות לפי ריבוי תודעות, אינסטינקטיבית, מתימטית, רגשית, מוסרית.

תודעה

סך המרכיבים שאינם פיזיים ביחידת חיים.

בני האדם

אנחנו, בני האדם, כל אחד מאיתנו – ‘עולם ומלואו’.
מה משמעות הביטוי?
כל הנתפש נחווה על ידי התודעה הפרטית של התופש המסויים.
תפישה של כל רכיב בכל היבט של פרט נעשית על ידי תודעתו שלו, מתווכת אליה, ולכן ה’עולם ומלואו’ הוא האני התופש אותה.

כל אחד חושב על עצמו שהוא ‘העולם ומלואו’.
לא? שטחי מדיי? נחרץ?

מי שלא גורס שהוא העולם ומלואו, הוא תוצר של תפישה אמונית כלשהי, שכן אדם יכול לחוות חלק כלשהו מהעולם ללא תודעתו?

אני

אני עולם ומלואו.

אם אני חושב על עצמי, שאני עולם ומלואו –
באינסטינקט שמשותף גם לכל אורגניזם עם תודעה מעל רמת התפתחות מסויימת, כולל הכלבה שלי,
לא בהצדקה ‘מוסרית’ – מוסר? what the fuck is musar?
כל ‘אחר’ עם תודעה הוא ‘העולם ומלואו’.

השלכה

אני מבין, רציונלית, שאם אני חושב על עצמי כ’העולם ומלואו’,
אתה, המסויים, חושב על עצמך כעולם ומלואו.
וההוא הגנרי.

עקרון השיוויון

כל תודעה מהווה את היותה ‘העולם ומלואו’ עבור האורגניזם הנושא אותה.

התפישה שפרט חושב על עצמו כ’העולם ומלואו’ נתפשת כמסוכנת ובעייתית, מהסיבה שיש חשש שתודעות רבות מייחסות לעצמן את החשיבות המוחלטת, וכושלות מלייחס את חשיבות זו לתודעות אחרות שאינן קשורות להן.

רגליים

מישבן רעיוני זה צומחים רגלי

• קונסטרוקטים – רעיונות פסאודו רציונליים, שמכפיפים ערכית תודעות פרטניות לרעיונות ‘גדולים’ מהם.
  • הרעיון הרווח של רעיון ‘גדול’, במובן שחשוב יותר, שכן רעיון תלוי בהיותו ‘נתפש’ על ידי תודעה פרטיקולרית. אין רעיון במצב צבירה מחוץ לתודעה תופשת, המכילה אותו. תפישה הגורסת שיש רעיון ‘גדול’ בחשיבותו מתודעה תופשת אותו הוא הסבתא רבתא של מניפולציות רעיוניות רווחות, בכללן התארגנויות אמוניות, חברתיות, לאומניות, למיניהן, על ידי
    • מניפולטורים תכניים החדירו לתודעתם הרכה בהיותה טרום מוצקות, לשם סיפוקם האישי, סופחים ערך מהכפפת פרטים לרעיון מופרך, פרדוקסלי, שקיים ערך גדול מהם,
    • אינפנטילים תודעתיים שמקבלים את התפישה של ערך גדול יותר מתודעתם שלהם, מנחילים לעצמם ולאחרים את הפיקציה התודעית, שפדופילים תכניים החדירו לתודעתם הרכה בהיותה טרום מוצקת, לשם סיפוקם האישית.
      • מוגלי(ם) תודעתי(ים), שלא סורסו על ידי סוכני תודעה אנושיים – סביבת גידול הורית, סוציולוגיה, גופי שלטון וממסד חינוך, חוק, משפט אכיפה – לא היו מפקירים את חשיבות תודעתם על ידי הפקעתם מעצמם, והפקדתם בידי רעיונות גדולים מהם.
• ליברליות – כל פרט, הוא ‘אני’, כמוני. מתוך כך מהווה ‘העולם ומלואו’, שואף להיטיב את מצבו בכל רגע נתון. כאינסטינקט. לא כאידאולוגיה.
• חברה – מהווה פלטפורמה, מצע, לשיפור מתמיד של ‘טובת’ פרט.
  חיים כרוכים ביחסי גומלין פרט–סביבתו. ביחסים אלה משוחלפים טובין, כולל הגבלה על חלק מסיפוקים, וחירויות כדי לאפשר אותם פרקטית.
  • פוליטיקה: המרחב בו מתנהלים יחסים בין פרט – חברה – ריבון.
• אינדיבידואליות – מעבר לתפישת התודעה של פרט כמרכז היקום, האמצעי בו הוא תופס את מכלול הקיום, גוזר מכך ערכים ופעולות, בכל שאר הפרמטרים אין זהות. יש דמיון. הכרה בהיעדר זהות מוחלטת, בשוני יחסי בריבוי ממדים כתפישת מציאות, התייחסות אליה, שאיפה לרתימת טובין על בסיס טעמים שונה, מיקסום היבטיה, הוא בסיס התפישה האינדיבידואלית.
• רציונליות – דמיון בפרמטרים מסויימים גורם לשיתוף פעולה שמקדם את רווחת האינדיבידואלים, בקידום תפישת טובתם, כמימוש צרכיהם, שיפור מתמיד של מצבם, במיצוי עניין, רצון, אינטרס, העדפה יצר, חשק.
  • חלק מתשומות אינטלקטואליות מופנות לסיכת יחסים בין פרטים, ובין פרטים לחברה כדי להעצים את שיתוף הפעולה ביניהם מעבר לרמה הרציונלית – האבולוציה האנושית בצד דמיון, ידע, פתחה את ה’התכנסות הזדהותית’.
    • התכנסות הזדהותית דרה בכפיפה אחת עם שיקולים רציונליים, באופן שלעיתים נוגדת אותם. ועם זאת, בכל פעולה של התכנסות הזדהותית שנוגדת, כביכול, פעולה רציונלית, מתמצק נדבך מיומנות ההתכנסות, שריר ההתכנסות עבר אימון ויימון ,הממשקים עודכנו. מיומנות התכנסות הזדהותית זו משפרת את הסיכויים לספוח טובין אחר בהקצאה אנרגטית פחותה, מאשר העדרה בצומת ההתנהלותית הבאה.
• מוסר – פרקטיקה של קודקס חוקים שמקבל הילה ערכית כדי לנסוך בה תקפות, שנועדה לשמור, פרקטית, על
  • חברה כערך כשלעצמו, לטובת ראשיה,
  • פרטים שיתנהלו על פי כללים שישמרו עליהם האחד מפני השני.
• חיווי רגשי – השלמה להליך מתומלל, מקביל לו ולעיתים מקדים אותו.
  מנגנון אצל אורגניזם שמחווה האם רוצה להמשיך להיות במצב או לשנות אותו;
  • נעים, נוח, להמשיך מצב.
  • לא נעים, לא נוח, שאיפה לשנותו – להגביר, להקטין עד הפסקה.
• שיוויון – כל ‘אני’ שווה אחד.
  • מספר ‘אני’ גדול יותר ממספר אחר, חזק יותר, לגיטימי, מוסכם הן מתימטית והן אינסטינקטיבית כ’חזק’, ‘קובע’, מחליט, ‘שולט’.
  • לא מוסרית. מעשית.
  • מכיוון שתיתכן דינמיות בשינוי תפישת טובה של פרט, הן רציונלית והן בשל שינוי בהתכנסות הזדהותית, וזאת על בסיס רציונלי של בחינת מצבים בכל צומת, כדאי לכל תודעה להגביל, לסייג, את כוח צבר תודעות מאוגדות סביב נושא מסויים, להלן דמוקרטיה ‘מתקדמת’.

 

---

תיקוף ומשמעויות, עמוד #4