מינורי בין אפס לאחד

השפעות בי־לטרליות

פגשתי בקפה את ירון שעבד איתי.
טעיתי כשהכרתי לו את המקום.
בעירנותו, ברגישותו לטרנדים, זיהה את שזיהה. מאז ערך שם פגישות עסקים, בשבתות הביא את אשתו וילדיו לקפה לקריאה וסתלבט של בוקר.

כשהשתחרר מהצבא הצטרף לחברה כלכלית.
די בהתחלה נבא שיהיה סמנכ"ל השיווק של החברה.
פיקח. מאד.

כשהצטרפתי כמנהל מחלקה לארגון, כבר היה מנהל מחלקה עמית ותיק, ועדיין צעיר באופן שערורייתי.
רחרח אם אני מהווה איום ליירוט מטרתו.
לא היוויתי.
ליתר ביטחון היה ידידותי, מאד, אלי.
12 שנה לאחר שהצטרף לארגון מונה לסמנכ"ל. המנהל שלי.
פיקח. מדי.
'נברן מולקולרי' קראתי לו, עליו.
הבין, שגם אם לא אהב את החיווי, הכינוי אינו בלתי נכון וגם לא בלתי משעשע. אז צחק וציטט.

כשאכלנו צהריים יחד בחוץ, היה לארג'– שילם על הארוחה לשנינו והגיש קבלות לשיפוי כמי שהזמין לקוח והציע שאני רק אשאיר את הטיפ.
גם סידור הוגן, גם אופייני לו, ובה במידה גם לא אסתטי בעיניי.

נחרץ נחוש, מקשיב רק בתחושה שנותן, ממוקד במיxום ערך מתמיד.
לא משחק. לא מבזבז.
נהג לצטט את אבי נמני – כדורגלן נערץ בקבוצתו האהודה –

"אף אחד לא הצטער על מה שלא אמר."

יישם את המתודה באדיקות.

ניסחתי לי, ולו, ש-

אם יש לך מידע,
שלהערכתך,
מי שאתה נמצא איתו בתקשורת
היה רוצה לדעת – המידע היה משנה את הערכותיו, משפיע על התנהלותו,
ובחרת לא לשתף אותו במידע,
(אולי) פעלת בתבונה, בפקחות עסקית, באופן שניתן להצדקה ולהבנה,
ועם זאת, ניתן להתווכח הם זה אפס נקודה אחד או אפס נקודה תשע של שקר.
אמת – זו לא.

והתוספת האישית:
ביחסים בינאישיים, ככל שהם קרובים יותר, תשתית האמון גדולה יותר,
מקרה של הסתרת אמת רלוונטית להכרתו של הממודר,
כן האפס נקודה משהו שקר, שואף לאחד.

בהמשך נערף עם שכבת מנהלים על התנהלות בלתי ראויה –
שלי יחימוביץ' על חקירת פואד בנימין אליעזר – 'לא ידעתי, אך לא הופתעתי'.
נורמות אקזוטיות.
מאד מאד לא הופתעתי.

מעט אחרי העריפה פגשתי אותו בקפה בשיחה עם אישה מבוגרת.
משפת הגוף שלו הבחנתי שיוצא מגדרו – בעברנו לא נחשפתי אליו כך.

הבנתי ממנו שנמצא בריאיון ליירוט משרת מנכ"ל משרד פרסום בינוני.
ניגשתי לבעלת הבית והעדתי "ירון, אחד הנבונים שפגשתי, ניהל אותי לפני שנתיים."

כעבור שנה נבעט בטרוניה מהארגון.
לא יכולתי לשער שייבעט.
כן מייחס לו מומחיות רעייה באחו מאד מסוים שם רועה.
לא התפלאתי שלא שרד אחו אחר.

אתמול, בקפה, משתעדכנים, משחלפים עדכונים – עדכנתי אותו שאני ישבן בתי קפה, מרדים לו את האדרנלין. הוא מעדכן שכעת עוסק בגדול בהתמחותו המולקולרית. מעיד ביושר לא אופייני, שלא אוהב את שעושה.

הוא מסביר לי את הלמה לא שעה לפניה אליו לסְמַנְכֵּ"ל שיווקית את החברה ממנה הגעתי, אחת המשרות הנחשקות במשק, אם לא ה–, בטח לסמנכ"לי שיווק; הוא לא סובל את המנכ"ל ולא מחזיק ממנו – אני עֵד, כבר לפני שמונה שנים כשירון נחשף למנכ"ל שאז ניהל חברה אחרת ודרכיהם הצטלבו – סלד ממנו.

בניגוד לדעתי המייחסת משמעות גדולה יותר לאיכות כוח האדם, הוא גורס, כנברן ברגים פונקציונלי, המשוכנע שלכל אחד יש נקודת אריכמדס, שאם תציע לו הצעת ערך עם 'שווי נתפש' גבוה, תוכל להסיט אותו ממסלולו לנתיב אליו תרצה.

"אני אולי לא איש השיווק הכי טוב, אבל עם הרבה ניסיון" הוא מתקף אמירתו בעגה פסאודו מחלישה, ושוטח את משנתו ש"חברות הן גופים גדולים מדיי מכדי שתהיינה תלויות באדם זה או אחר, על משקל

'בהעדרי זה לא אפס ובהיותי זה לא אחד'."

ציטט. אותי.
הטמיע.
אחת אפס לו.