משך הקריאה: 2 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
את ז’ראר מכיר כמעט 20 שנה. מכונאי, לקטנועיי.
מאיפה השם, אני מתעניין- “ההורים שלי עירקים, אריסטוקרטים, למדנו בבית ספר צרפתי.”
פגשתי את אחיו, לא בגלריה שלו בניו יורק, אבל במראה, בגינונים, הוא תואם את הז’אנר- מטופחים, נקיים, מגונדרים בעדינות, עם הדרת חשיבות.
פרי ספיריט. היה רוצה לנסוע ולנפוש, ולשוט ולטייל, אז הוא עובד מעט; לעתים נראה לי שאני הלקוח היחיד שלו במוסך, שאת חללו השכיר לאחרים. כשמתקשר אליו מתאמים את ההגעה שלו.
העירקיות נוכחת. מתנשא על מזרחיים. מסביר לי שהוא אוהב יותר את לקוחותיו האשכנזים.
אני לא מפעיל תקפות על אמירתו, כן מעניין שהוא מציין אותה.
מאשים את עצמי שהוא מעלה את הנושא העדתי בפני. מה גורם לו?
אוהב אותו, מתייחס אלי בתור חבר וכך גורם לי – מר נפש קר, מנוכר, חשדן וקמצן וצייקן שכמותי, אי-נוחיות ב:
- שימוש במלים מתוקות שאינני יכול ונהנה להכיל,
- העבודה והחיוב זה ‘ככה וככה’ מה שמעורר בי חשדנות,
- ו-כן, הוא לא מבין למה אני מתבאס שהזמנים אצלו נוזלים אצלו כמו השעונים של דאלי. והוא בכלל מאד משתדל ו’לא נורא’.
haute couture מוטור.
לפני שבועיים נסע עם אשתו וזוג חברים – “הוא תימני, אבל אני אוהב אותו”, לרומניה.
רומניה? תהיתי. “לא יכול לנסוע לעיראק אז נוסייע לחפייש שורשים רומניים?” שואל אותו.
“תתפלא”, משיב, “שמעתי שהקרפטים מרתקים. ויש שם אחלה אוכל.”
חזר, היה נהדר. ישן במלון של בעל בית מוסלמי, עובדים ומלצרים ערבים:
“לא ישנתי כל הלילה, אני נורא זהיר, אני צריך שאחד העובדים ישתגע בעקבות המצב ויבוא עלי ועל אשתי עם סכין?” הוא מצדיק.
“תגיד”, אני שואל כמכיר אמירות, הזהרויות וחששות אופייניות ממין אלה “מה יש לכם המזרחיים שאתם חוששים, אוהבים עצמכם באופן פיזיולוגי?”
הראיתי לי את התמונה.
“אתה משוגע” פסק, זה לא שלא הייתי נוסע לשם, אני לא קונה בשום חנות של ערבים.
