בעודי מפסיע במשעולי נווה צדק
ביום חורף אביבי ביותר
בואכה סוזן דלאל,
שתי מטרוניטות חולפות על פני.
שומע את המשפט הבא:
"לתערוכה הקודמת שנערכה בלוצרן הגענו מצוריך."
'מינורי' היא כותרת לניסוח חוויות שהותירו בי תהיות מוצקות, תובנות רכות, ובעיקר שאלות.
הבחירה לעוות שמות דמויות אינה במטרה להסתירן, אלא, לסמן שהתיאורים אמנם אוחזים בדמויות אותנטיות, אך למעשה אלה שפיצים של התנהלויות ג'נריות אופייניות של הכלל או לפחות של אנשים שאליהם נחשפתי.
העובדה שנוצר פער בין הטעמים והתפישות שלי, זה העסק, כלומר העניין, שלי, הפרטי ואין בכך להעיד על הנכון, הסביר או האוניברסלי.
השיפוט או הערכיות שייוחסו לדמויות או לי היא על הקורא ומבורכת. אולי היא המומטיבציה לכתיבה.
ו-כן, מי שרוצה, יכול לעשות בכל הנכתב שימוש ככל העולה על רוחו, ואף פטור מלעדכן אותי בכך.
שמחות,
בעודי מפסיע במשעולי נווה צדק
ביום חורף אביבי ביותר
בואכה סוזן דלאל,
שתי מטרוניטות חולפות על פני.
שומע את המשפט הבא:
"לתערוכה הקודמת שנערכה בלוצרן הגענו מצוריך."
במשך שנים אנחנו מתארחים בקהילה גדולה לסדר הפסח.
שמתי לב, שעל פי הסידורציות, מארחיי ומשפחתי מושבים, תמיד, בהיקף האולם הגדול, ובדרך כלל באותה פינה. דרום מערבית.
נעדר מיומנות הערכת איכות המקומות ביחס לאחרים, המקומות בהחלט מצוינים לי.
לאחר הסדר הקודם,
טעיתי,
ושיתפתי את מארחיי בעובדה שמושיבים אותנו תמיד בהיקף,
ותהיתי בקול רם, כלומר בכתיבה,
על עובדה בלתי ניתנת להפרכה זו,
והוספתי את השאלה במה שנראה לי כהומור,
ונראה שנתפש כ-
האם מיקומנו בשולי האולם מסמן את מעמד המארחים בשולי קהילתם?
בסדר האחרון הושבנו בלב ההתרחשות, קרוב לבימה.
וגם נשאלתי אם אני מרוצה.
ואני, מציקן, צייקן וטרחן בלתי ניתן לריצוי,
זורה רעש, זורע תעוקות, קוצר טעויות,
מפעיל את יכולותיי (המוגבלות) לייסורים עצמאיים,
מצר על אי-הנוחות שאמירותיי יצרו,
מתחרט עליהן, שהרי ממש לא מתכוון לגרום למיטיבי המארחים אותי לבצע פעולות כאלה כדי להיטיב עם עצמי,
או להחצין את רצונם לשנות את תפישותיי על מעמדם בקהילה.
ובכלל, המקום בהיקף מצוין מאוד ביותר ומתאים מכל הבחינות.
אז עניתי,
הודיתי על ההזחה למרכז ההתרחשות, וביקשתי שבאירוע הבא יפעילו את השפעתם ויזיזונו חזרה לשולי הסצינה, היא הקומפורט שלנו.
פוגש בקפה בת של סלבריק'ה.
לומדת בבית ספר שילדיי למדו.
בית ספר שלהורים מהצפון התל אביבי הרגיש והישן יש אמירה בו.
שואל אותה באיזה כיתה היא.
"ו'" משיבה.
"מי המחנכת?"
"אני כבר לא בבית הספר ההוא."
"למה?"
"היה שם לחץ."
"לחץ ממה?"
"לחץ שבשנה הבאה הולכים לבית ספר אחר, אז עברתי לדמוקרטי, עד י"ב."
אֵם, שעדיין מדממת את לידת בכורה,
השומעת מאמה האוהבת, אינטליגנטית, נחרצת, כריזמטית, קולית, מצחיקה,
(בין היתר, ויש להניח שמסרים דומים לאלה לא לראשונה) ש-
מעתה, תחלק את העולם לשניים<div "="">
מניח, שצחוק צחוק,
היה לי חבייר ילדות, שעל פניו, מזכיר במידותיו את ידידי הנערץ;
דמיון מהסוג של 'מה פתאום?' הרי זה כזה וההוא בכלל ככה,
ואני לא יכול שלא לראות את היותם חולקים את היותם צבעוניים וכמה גווני יסוד משותפים:
בעוד חבייר הילדות מסתכל מלמעלה למטה פרקטיקו-מולקולרית, מעשית, בידיים,
ידידי הנערץ פונה למעלה, אסטרטגית, לתהליכים והערכות על.
האחד שימר על סוציו-אקונומיקה קבועה לכל דרכו,
השני, נע על סולם הריבוד החברתי, ובהתעשרותו פנה למסלול המהיר, והתחכך בשועים מהזן המהיר, נוצץ ומוחצן.
הראשון, גידל בת ובן בגיל צעיר מהממוצע שפנו בהצלחה יתירה למקצועות היפר פרקטיים אקדמיים,
בעוד השני הוליד את שני ילדיו בגיל מבוגר מהממוצע וחווים אתגריים לימודיים.
האחד נורמטיבי לחלוטין,
והשני אפילו לא לסירוגין.
אולי לפרקין, בטקסין.
את הראשון חיבבתי והעברנו בחלון זמן קצר חוויות,
את השני אוהב וחולקים בחלון רחב רבות.
ואני בכלל מבין למה יש מי שלא רואה את הדמיון, שכן זו לא זהות, זה דמיון, זה לא מתמטיקה שבה פרט אחד מפריך דמיון, ואכן יש שוני, בבחינת המפריד ביניהם יש הרבה.
בעיצומה של הגשמת הדחת ידידי הנערץ לרכוש אופנוע מפואר טרם קבלת רישיונו, מתעדכן שאבא של חבר נפטר.
בלווייה פוגש את חבייר הילדות. ערב קודם השיא את בתו.
חופר לו בשאלות על החיים; מספר שאחרי שהתגרש גירושים רגישים מצא אהבה אצל גרושה אם לשלושה, שמתכוון לעבור לגור איתה.
אני מחמיא לו שבניגוד ל- 53 63 73 שלי, הוא בן 53, נראה 43 ומרגיש 23.
"מרגיש בן 16" הוא מתקן.
עודר לו בשאלות דיקמן: 'תגיד תגיד, במה היא דומה לאשתך לגרושתך'? ב'שום דבר' חורץ ומראה לי על מסך הטלפון בבואה דקיקה ובלונדינית כגרושתו. מייחס לעצמי את השטחיות אונסת ההשוואות.
מציק לו עם 'האם אוהב את חתנו?' בפיקחות של נורמטיביים מורייח עם בחירתה של בתו ונותן לי את מה שטוב לה וכאלה.
טוב. מבין. אז בא לו ב-90 מעלות: 'תגיד תגיד, לתפישתך את טובת בתך, האם עשתה לדעתך, את הבחירה הנכונה, לה?'
אז הוא מספר לי, כמענה, לא כתשובה לשאלתי, שעם עזיבתו את הבית, ילדיו לא דברו אתו. בהמשך הילדים החליטו לא להפסיד אבא. אז חזרו לדבר. אבל החתן לא ידע לצאת מזה, אז ממשיכים לא לדבר.
ומוסיף שהגב כואב לו, רקד עד 3 בבוקר.
"ותגיד, היית עם חליפה אתמול?"
"בוודאי," משיב "גם הבנשלי."
ידידי הנערץ, כמו כולנו ובשונה, מתאפיין במספר תכונות שעושות אותו מה שהוא.
מאווייו מתפרסים על
כחסר מעצורים, הוא
המחיר?
הוא נכנס לסניף הבנק, ראה אותי מתנהל מול פקידה.
לא שזה חשוב או שהוא מודע לכך- היא עבדה –אתי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי.
כשהלכה להביא את פנקסי ההמחאות שהזמנתי,
ציין שגופה אטרקטיבי לו יותר מפניה.
כלומר זה ממש לא מה שהוא אמר,
אבל זו התמצית בגרסה נטולת ממד האופרטיביות המקורי.
כשחזרה, הפעיל את מתיקותו, ושאל האם היא מחטבת את גופה במכון הכושר.
היא אשרה, וככיפה אדומה הששה אֱלי נשיכה, האירה פניה ושאלה "איך אתה יודע, רואים?"
הוא, במיומנות של עתירי ניסיון- של מזדקנים, חיווה ש"רואים" ושאל, האם ב"אירובי או במשקולות?"
כיפתנו ענתה, והוא פנה לאקזיט מהיר:
"רוצה להזמין אותי לעשות כושר יחד?"
"לא." השיבה.
"תגידי", בירר, "ההורים שלך עיראקים?"
"כן", אשרה וניערה, שוב, את מיומנות כיפה אדומה שהפגינה קודם "איך ידעת?"
"נולדת בארץ, נכון?" מברר, והיא מאשרת.
"אצל העיראקים המבטא עובר גם אצל מי שנולדו בארץ" נותן בדיאגנוזה האתנו-לינגוויסטית.
אני, כחבטת הקלישאה, 'לא יודע היכן לקבור את עצמי'.
עם זאת, כעתיר ניסיון, כן יודע לאיזה עומק.
כלומר בממשקים קודמים כבר שאפתי להיקבר במקומות עמוקים יותר והרבה יותר, מתלבט האם רק לכעוס או גם לצחוק.
בחוץ, שואל אותו, "תגיד, תגיד, בסקאלה 1-10, כמה היא אהבה את השאלה?"
"0", השיב "הבנתי שאני לא מעוניין בה."
בתאילנד פגשתי את אייל.
נהג משאית ענק 18 גלגלים.
במיאמי.
בן 41.
נראה מקס 35.
נראה צעיר כי אין לי ילדים.
עשה ניתוח עיקור.
עובד 7 חודשים בשנה.
5 חודשים בתאילנד.
בחורף.
קר.
לא בקשר עם בני משפחתו.
כולל לא עם אחותי התאומה.
מעיד, שאין לו חברים.
בעצם אחד.
אשכנזי.
זה חשוב.
אני חצי תימני חצי מרוקאי, אבל לא לא טיפש.
אני יודע מי בנה את המדינה.
ומה היה קורה אם האשכנזים לא היו מקימים אותה.
אמרתי לאבא שלי, אני מתבייש להיות מזרחי.
מה הוא אמר? הוא הבין.
גם לו היו רק חברים אשכנזים.
גם הוא היה בכוחות הביטחון.
ימני בטח ימני.
עם כל הכבוד- רק פרס.
מה שהוא עשה למען המדינה, אי אפשר לקחת לו.
יליד 2 באוגוסט 1923.
חוץ מהפאשלה של אוסלו.
למה מזרחיים יותר ימניים?
הם יודעים מה זה ערבים.
אני לא ראיתי ערבים בבית, אבל ספגתי.
אחר כך במג"ב ראיתי.
כן, הרבצתי.
הייתי במשטרה.
לא הסתדרתי עם המזרחיים.
הם 'עבד כי ימלוך.'
לא מוכן לחיות בארץ.
אי אפשר לחיות שם.
שולט בהיסטורית טריוויה. תאריכים שמות.
ימני.
מאד.
בארה"ב הצבעתי רפובליקנים. רומני.
עובד ללא הפסקה.
מסתדר עם הרגולציות הנוקשות בארה"ב, עוקף את התקנות הנוקשות להגבלת עבודה בכך שעובד 'מתחת לרדאר'.
לא משלם באשראי, לא לוקח קבלות משום מקום, טולים משלם רק במזומן. לא נרשם בשום מקום, לא משאיר עקבות אלקטרוניות.
עובד על המערכת.
נמלט?
הבוקר נחתתי בעמאן.
טיסת Royal Jordanian.
הצוות היה מעורב, תאילנדי-ירדני.
בטיסה, הדיילות הירדניות לא עטו את כיסוי-ראש הדיילות המקובל בחברות מדינות מוסלמיות. להמשיך לקרוא מינורי בסוציולוגיית שחקים
גזברתי את מסיבת סיום בית הספר-
80 תלמידים.
כמה מאות שקלים לראש.
אפשרות תשלום של 3 המחאות דחויות.
על פני חצי שנה.
לאחר כמה שבועות, גיליתי, שאיבדתי את ההמחאות העתידות להיפרע.
פניתי למנהל-
למעלה מ-100 המחאות כאלה.
חלק מההמחאות שהיו כבר אמורות להיפרע ניתנו עם דחייה חדשה.
ה' חבר וותיק, שאל אם יש לי כמה מאות ממטבע מסוים, יחסוך לו הליכה לסניף המחלפה הקרוב.
– "יש בכייף".
לפני שנותן לו, אומר שזה עבור בנו, למדינה אירופאית, צריך מהמטבע השני.
– "אין בעיה", צולל בכיף.
כעבור עוד יום אומר, שלא צריך X מסתפק ב- 2/3.
– "אין שום בעיה."
בא לקחת, גוער בי שאיך שנפגשים נותן לו את הסכום, תוך דילוג וללא הקדמת ברכות הגעה.
כעבור כמה שבועות מזכיר לי שצריך להחזיר את הכסף. יעביר לחשבוני שיש לו את פרטיו, פרוצדורה שנעשתה בעבר בנסיעותינו המשותפות לחו"ל, וכן עם בנו שני, תמיד בדיליי של כמה חודשים.
כעבור עוד פרק זמן, חוזר, וכך כמה פעמים.
אתמול קם מהקפה, מתכוון לשים פעמיו לבנק ואומר לי- "חייב לך ככה וככה שקלים."
אני צוחק ומפתיע אותו "אינני רוצה את הכסף."
– "מ'זתומרת?"
– "מה ששמעת. עשיתי לך שרות, בקטנה, בלי מאמץ, בלי תשומות תודעתיות, פתאום זה נהפך ללכלוך תודעתי, אני צריך לזכור, להתעסק עם זה, כל מני כאלה. לא רוצה. וויתרתי."
– "אבל זה לא הגיוני" הוא מדבר בהיגיון, לוקח אחריות על (אי)מעשיו "אתה תשלם על התנהלות לא ראויה שלי? אין מצב. אני אעביר אליך את הכסף."
אני צוחק, "אתה מוסיף פשע על חטא?
אין לי עניין בכסף.
אם מראש הייתי יודעת שיהיה כך, לא הייתי נותן אותו.
רציתי לעשות משהו בקטנה ולא לייצר רעש.
עכשיו אתה מרעיש עוד יותר?
במי אתה מטפל בהחזרת הכסף, בך או בי?
לקיחת כסף ללא הסכמה היא אלימת. האם החזרה ללא הסכמה איננה אלימות?
החזרת הכסף מסיימת את הסאגה?"
בדרך לשירותים מישהי מהקפה, מזן הפרקטים-נידפים-קונקרטו-נחרציזם עוצרת לידי, ושואלת "יש לך שאלה בשבילי? עד שאני חוזרת תחשוב על משהו".
בשבוע שעבר הצטרפה לשיחה נחמדה על 'ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי' ששאלתי ד"ר לפילוסופיה, ונחשפה לפילוסוף פרופסיאלי ששחרר תשובה פרקטית קצרה וחלשה. להמשיך לקרוא מינורי בלאומיות הנחרצת
Kb. ואני זומנו לשיחה אצל פרופ׳ בויצמן.
התקשקשנו בכניסה עם אישורי כניסה וחנייה, ברור שיש שם מצוקה.
נכנסו למגרש ליד משרדי הפגישה.
סוויפטי, הקטנה בעזרת כף נעליים נתחבה איכשהו.
לבומבילה של kb לא נמצא מקום.
החליט לחנות בחסימת יציאת האחר.
אולי (גם) פחד מהמוניטין שיש לו כמאחרן ידוע
ומהמוניטין הידוע לתגובותי העויינות.
אני החלטתי לנצור את תגובתי על החסימה.
פגישה מעניינת חשובה בעלת השפעות מכריעות על המשך/הפסקת, פעילות.
נפרדים וחוזרים למכוניות.
פוגש את kb ביציאה, ״הגעתי בדיוק בזמן, זה שחסמתי בדיוק הגיע." עדכן.
יש לי זוג חביירים. צרכנים.
הוא אופטימייזר,
היא ביצועיסטית חסרת סבלנות. להמשיך לקרוא מינורי בצרכנות
ידידי הנערץ מספר שאשתו לשעבר "מצוינת בלנפק תשובות."
נוסעים על רייח הדלק ניחוח הבנזין. האשכנזי שלי מתעורר ותובע למלא.
הוא קצת מהסס "אנחנו כבר מאחרים יותר מדי." ומוסיף בשכנוע עצמי "אפשר להמשיך לסוע כך
שעות." .
"אנחנו טייסים" אני מכנס את האולטימה רציו מונדי, הכיבוס החיובי-רגשי לכפייתיותי הנזהרת.
בתחנה הנטושה, ברציף 'תדלוק עצמי' הוא ככה- תרגום ה'אפעס' של אמי, מתנהל כמי שלא ממש
מתורגל בתדלוק, מתקשה לפתוח את המיכל, מתלונן שאינו רואה את מקשי ההפעלה.
יוצא להושיע. הוא מסתדר. שם לב שהוא מתדלק ב- 98 במקום ב- 95 אוקטן.
"עצור" אני מפציר "אתה ממלא 98."
"כמה הפרש זה?"
"איזה 20%", משיב.
"אבל כמה זה בנומינלי" הוא משיב, לא שואל וממשיך לתדלק.
באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
You got a point there.
יושבת עם חבר במתחם התחתון של הפלוצראיי העליון.
פצ'ו מבכה את פרידתו מחברתו האחרונה: "את לא מבינה, היא היתה המין הכי טוב שהיה לי. בחיים. הכל. הכל." מפרט ביגון "מסכות…"
"רעאשנים" אני מוסיפה בניגון "זוכר את ההמשך?"
שנינו כבר לא זוכרים מי יודע כמה: אצלי גם מפני שלא זוכרת מאף שיר יותר משורה (- למה מישהו זוכר טקסטים שלי?) וגם כי זה היה מזמן.
אצלו, אפילו שהוא גם מוזיקאי, ומהנדס, וטייס, ויזם וגם קצת פחות מזמן ממני, מתעתעי התודעה, מגבירי התשוקה והחשקים, אולי גם שטפי האלכוהול, לא ממש חידדו, שלא לומר השכיחו, אולי עמעמו, מייבי ממש הקהו משהו, את הזיכרון. בקוהורנטיות ובתשתית.
במצוקתי, מתרגלת על המלצר החמוד את יכולת הפניה ב- "תגיד, תגיד, אתה זוכר את השיר 'מ-אסייכות ר-עאשנים?"
"את בוחנת אותי?" מברר בחשד.
"ממש לא, אני לא זוכרת, וממש לחוץ לי האינפו, שכן הפוינטר ללינק אבד." משיבה, חושפת את קלון זכרוני המתפייד.
"שירים ו-ריקודים" הוא לוחש בשיר.
"יפה, תודה", אבל שלא יתנשא, אצלו זה בכלל לא היה מזמן.
12/7/2010
ידידי הנערץ נכנס למשרד מפואר,
נחשף לפקידת הקבלה המצודדת ביותר.
היא שואלת למבוקשנו, מבררת, מטפלת מביאה קפה. להמשיך לקרוא מינורי בפתיחות
פוגש את המתווך השכונתי משתכשך עם הרוקח. כמו בשטעייטל.
"אני עושה כל יום מה שאני עושה כבר 20 שנה." מכריז. "יש לי סיבוב קבוע. ברגע שלא אוכל לעשות זאת- זהו. אני מפסיק. תאמין לי היציבות זה המפתח לכל." מבאר את הצלחתו.
"ואני" מחרב את התובנה "דווקא רוצה שכל יום יהיה שונה מהיום שלפני, שהיום יהיה אחר מאתמול ושונה ממחר. בכל ממד."
בברלין, ביקשתי לקבל חשבונית על ימי שהייה באכסניה.
"חכה כמה דקות" בקשה "המחשוב לא ידידותי."
כעבור כרבע שעה הגעתי, הסבירה שאני "רשום בכל לילה בשם אחר ויש לחץ קהל. חזור עוד חצי שעה", הוסיפה.
כעבור שעה הגעתי, קבלתי את "היה מלא קהל."
"I am upset" שידרתי לה ישירות את תחושתי.
"Do not be upset" הרגיעה.
תל אביב, ארוחת יום ששי בערב סתווי חם ולח.
איריס שומעת יללת חתול במצוקה. אומרת שהרבה זמן זה כך.
לפני 10 בערב, הולכים לסרט.
יורדים ופוגשים עוד כמה שמתגודדים סביב מכונית ירוקה שהחתול מיילל מתוך מנועה.
מני עצות נזרקות לאוויר. אחד משאיל את הפנס המותקן בטלפון שלי, ומאבחן שהחתול לא בהישג יד. להמשיך לקרוא מינורי בסיפור הקטקאי