פרק י: יציאה

יום שני, יציאה מסין

בבוקר מעדכן את המלון שיוצא. 
מבקש שישמרו את חפציי. 
שואל האם אפשר להתרחץ בערב טרם הנסיעה. 
'בהחלט' משיבים בנדיבות, אם אשלם מחיר מלא לחדר. 
חוזר על הבקשה, ומדגיש שזה 10 דקות שימוש במקלחת כלשהי במלון. 
'חצי מחיר' מתרצים. 

חוזר ל- village. בית האוכל היחיד שמוצא שם זה מקום עם שילוט ישראלי, בקומה שנייה. 
מהעדר אלטרנטיבה אחרת, עולה, אוכל ארוחת בוקר ישראלית, עם חומוס. הסטאף סיני לחלוטין. הסועדים האחרים הם ערב זרים רב. לא מזהה ישראלים.

משוטט במרכז הגדול. ממצה, מתחיל לחזור את 12 הקילומטרים (- הסתכלתי על מד מרחק המונית) למלון. 
ברור לי שלא אלך הכל ברגל, שכן החלק הקרוב למלון הוא אוטוסטרדות חוצות מגורים שלא מאפשרות הליכה ובטח שלא עניין (וזאת לפני שמתוודה על הכושר וחושף את תקלות האורתופדיה), אבל מתחיל. 

הולך. הרבה. כרך אורבני. מסחרי, חנויות, כמו ברחוב הברזל ברמת החייל. כמו משכית בהרצליה, לא אורבני. 
נכנס, יוצא, אוכל, כותב, שותה קפה, הולך. לוקח מונית. 
לא מעניין- מבוטא לוֹמָנְיֵן. 

מגיע למלון. 
מברר האם יאפשרו להתקלייח במחיר סביר. 
לא הם לא. 
טוף. 
מבקש שיזמינו מונית.
הולך להוציא את הכביסה. הכל טוף. אין הפתעות. 
המונית מחכה, מציין לעצמי שזה הסיני הראשון שאני מנהל איתו סוג של דיאלוג, הוא בר-שיח מבחינתי, על אף אנגליותו הפחות מבסיסית.

בשדה מוטרד ממשקל היתר של מזוודותי. מפזר ביניהן- מה לוקח מה מעלה, מה עליי, עובד. 
אוכל ארוחת ערב בטרמינל. במפתיע במחיר סביר. בודק על מה אוציא את תועפות המזומן המקומי שמצוייד בהם. לא מוצא.

יום ג'

טיסת שעתיים לגוואנגז'ו, נוחתים אחרי חצות. בטקסי- תנועת המטוס על הקרקע, ארוכה באופן יוצא דופן, חוצים אוטוסטרדות בנסיעה איטית מלמעלה. 
מתלבט האם לנום בטרמינל או להגיע למלון שרואה מחלונות המטוס. 
כמעט אחת. רגרסיבית; ב- 7 צריך להיות בשדה. לצאת ב- 6 וקצת, לקום ב- 5 ומשהו. 4 שעות ברוטו. 

מתנהל לאט בטרמינל, תוהה האם עלי לאסוף את מזוודתי הגיבורה או שתגיעה אוטונומית, לבנגקוק. 
פונה לפקידה, שלא מבינה, מורה לי להמתין.
מגיע לבוש חליפה שחורה שאומר לי שהמזוודה תגיע עצמונית. 
יופי. באיחור של 20 דקות אחרי אחרון הנוסעים, מחליט להשתרע על ספסלים מקומיים. אין מספיק זמן שיהיה שווה עבורו לקחת מלון.

אז, out of the yellow, מפציעה לה לטרמינל סינית צנומה על עקבים למטה ופוניט למעלה של רוסייה, בתלבושת ותנועות של פרחה אסרטיבית. לך טוס, דע, איך נראית פרחה סינית, ובאנגלית טובה מורה לי ללכת בעקבותיה למלון של חניית הביניים, bikurishta! הפתעה! ביפנית. לא יודע איך בסינית. 
אני-כלל-לא-ידעתי. 

הולכים. הולכים המון בטרמינלים שוממים- יהודית רביץ צריכה לראות אותם לפני ששרה 'זה לא נעים לראות גן סגור', כדי להיטען במצב הרוח הנכון. 
עולים יורדים. למחרת, למרחק קצר יותר, מצויין בשלט 1,600 מטר עד לטרמינל. לא ראיתי דברים כאלה.
בנתב"ג מרחק ההליכה בלתי סביר בין הצ'ק-אין לשרוולי היציאה.
בברלין, Tegel, מרחק ההליכה האפסי מגוחך. ייסגר ב- 2013 אגב.
מרחק ההליכה כאן לא ייאמן. מקשר את זה שהשדה משרת בעיקר מקומיים, בפרקטיקת המחסור שהם נמצאים בה מנטלית- רווחת הפרט, היא איך לומר בלי להעליב- לא בראש מעייני המתכננים. בטח לא המבצעים. 
והפרחה מדדה ברגלי המקרוני, במגפי סטילטו חורקים מטים להישבר, ואני נשרך אחריה. 

יוצאים מפתח כלשהו לכביש, שם ממתינה קבוצה כעוסה של כ- 30 סיניות וסינים כעוסה, מסנסנת, מצקצקת ומעשנת. 
פרחתנו אומרת להמתין ונעלמת. 
עוד 20 דקות, מגיע אוטובוס ישן וקטן. עולים. כבר עוד מעט שתיים. 
נוסעים כשהסינים מרעישים ומאד לא מרוצים איזה חצי שעה, מתחת למסלולי הטקסי שנסעתי עליהם קודם. 

פתאום, בהלה גדולה, צעקות וצרחות, כאילו אנחנו במושב של פולניות, הנהג עוצר בפתאומיות, כולם יורדים. אני נשאר. 
הנהג מסמן לי לרדת. עם מוצ'ילתי והטרולי. 
יורד. 
מבין- שריפה במנוע. 
כולנו מתרחקים. הגעתי לגוואנז'ו בגיל 52 וחצי, לחוות, לראשונה בחיי, שריפה במנוע מכונית. 

ממתינים. 
שעה. בצד האוטוסטרדה. קר. מעשנים. כועסים. תנועה דלילה של משאיות הדואר הסיני שיצאות ונכנסות למסעף הכביש ליד מקום חנייתנו. 
שולף את סנק החירום שיש איתי ונוגס בו. 'כמו נקבה דכאונית מתנחמת' אומר לעצמי. 

ככה איזה שעה, ואז מגיעה משאית גרר צהובה, שנותנת קדימה אחורה ימינה שמאלה, ולפני שמתחברת לאוטובוס המפוגר, אוטובוס גדול וחום מצטרף, פרחתנו מפציעה ממנו נכונה לספוג את תסכול קבוצתנו. 
אה, אני כבר נטמע, משתכשך בהמון המקומי המקיף אותי. 

קרוב ל-3 נוחתים במלון המעאפן שאמור לארייח אותנו לטיסת המעבר. 
הייתי אומר, סובייטי, או סובטי כמו שביטא משה דיין, רק שזה בסין. 
קיצור, סטייל כזה ראיתי בסרטים על התקופה הקומוניסטית ובפועל בשימורי רומניה, אוקראינה, קובה ורוסיה. 
במילה- מדכא. 
בשתיים- מאד מדכא. 
בשלוש- בא לך למות. 
שאריות קומוניסטיות שטרם השתדרגו. 

מבהירים שב- 5 וחצי השכמה. 

ישנתי במלונות בסיסיים לגמרי. בעת כתיבת טקסט זה מתאכסן בהוסטל בסיסי יותר. וזה לא. 

כל מה שעושים באיכות ירודה. גם קצה הקלאסה. ירוד. הכל פלסטיק. ושביר, מתבקע, כעור. ברירת מחדל הצבע בין ורוד לבז'. מה יש להם אלה מברוד ווז'? אם במלונות הסינים האחרים, כולל במלון בלילונגווה בירת מלאווי ראיתי פאר ויוקרה מנסים לחפות על גימורים וזיופים, אז כאן אין לא פאר, לא יוקרה ובטח שלא חיפוי. עקום. בילט-אין. הצבעים. עצוב. מבוטא עָצוּפְ עָטְסוּפְ עָסוּפְפְפְף. 

מתקלייח במקלחת המעאפנה, ומתעורר ל-5 וחצי. 
מגיע ל-למטה. הקבוצה כבר רוטנת. מקבל איזה ארוחת בוקר בשקיות ניילון שמתגבר על האיטינג דיס-אורדר שלי, ומוותר עליה. 

יושב במסעדת הטרמינל. נבעת מהמחירים השערורייתיים. מסתפק בשני אספרסו. 
היה נדמה לי שרואה זוג כעורים שמדבר עברית ועוסק בסוגיית המרה של כסף זר למקומי.
מפעיל את יכולת הפנייה- הם בכלל לא מדברים עברית. ממונטה נגרו. 
הם עם יורואים, אין להם איך לשלם את ארוחת הבוקר. 
באחוות זרים נותן להם כסף מקומי ומקבל הרבה מטבעות. 

תנני ננה, נוחת בתאילנד