דיאלקטיקה שמרנית, נורמטיבית

משך קריאה: 8 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

תסכול

אני שומע ממי שרוכב איתו,
ממי שרוכב עלי כשמערכת חלציו צמודה מאחור לישבניי,
מרבים אחרים המקיפים אותי ריאלית ווירטואלית,
שאינם מאמינים שאיננו חולקים את תחושת ההתעלות, שמחת ההשתכשכות בגאווה לאומית.

תחושת גאווה לאומית, התרגשות מסמלי לאום, דגלים מצעדים לאומיים. אני אדיש לסמלים באשר הם.

לועייג עד עויין למי שהוא תגובתי רגשית חיובית לסמלים;
'יכול לחיות עם זה', 'זה בסדר' שאחר יחוש התרומיימות רוח מהסמלה,
מהתכנסות קולקטיביסטית, ימלא אחר פרקטיקות או ציוויים אמוניים, יניף דגלים, יספח תחושת ערך אישית.

עם זאת, מבחינתי התנהלות כזו היא עירוב של

  • (דומיננטי מבחינתי -) ייחוס אי-רציונליות, נידפות אישית למי שהוא קהל נוהה ולא מנהיג מנחה, חוסר הערכה למי שמותנים לביטויי סמליות.
  • (משני, מתון -) חשש ממי שרואה את קיומו בהקשר מיסטי קולקטיביסטי,
    מצפה מהאחר שיחיל על עצמו ערכים אלה.
חוסר אמון שהאחר (-אני) נטול אינסטינקט גאווה זה. העובדה שאחר – אני, משולל הקשר, כישור זה, נתפש בעיניהם כ'לא נכון', 'לא אמיתי', אולי אף טעון חשיפה, עזרה, תיקון.

לכן, למי שיש סנטימנט ההתכנסות, מבחינתו, יש לו

  • הן את אישור הקולקטיב הנורמטיבי,
  • הן את לגיטימציית הריבון
  • והן את מוכנות הפרט הסורר, שכן חביונית גם הוא כזה, ובעייצם ממתין שיגאלו אותו מיסורי כבליו המסתירים את הסנטימנט המתכנס החי, המוסרי, ערכי, נורמטיבי אך המסורס שלו, בעיי הנורמטיב המתכנייס.

כך, (אני) חשש ממי שהאינסטינקט המתכנס אֱלי קולקטיביסטית שלהם, עלול, בתנאים מסוימים, להסלים לרמת פעולה אקטיבית, חורגת מתחום הפרט, מבחינתו – בגיבוי הכלל, אֱלי פלישה לריבונות הפרטית שלי.
אינני סומך על רסן הבקרה האינטלקטואלית שלהם, לא של מנהיגיהם, ולא של דמויות אידיאולוגיות אחריהן הם נוהים, שכן תפישת (חוסר) בטחונם, וכן תפישתם למי שייך המרחב הציבורי שונה משלי. גם על חמלתם, האם תופעל עלי בעת קונפליקט לא רוצה להעמיד למבחן.

עמידה בצפירה זיכרון כשפרט לבדו. אינני עומד בצפירת זיכרון כשאני לבד. לא מכיר את המושג 'כבוד למת'.
מייחס לרוב האנשים הקצאת יתר תשומות וירטואליות למתים, וחֶסֶר לחיים.בפרהסיה אני עומד בעת צפירה:

  • אני אדיש לסמלים; לא מייחס לסמלים משמעות החורגת מהווייתם הריאלית,
    ולמען האמת – די מלגלג לצי שיש לו תשומות אינטלקטואליות מהסוג שכן מייחס לסמלים משמעויות מיסטיות.
  • עם זאת, אינני רוצה להפר את תחושת ספיחת הערך של פרטים, בכך שהם מקיימים טקסים קולקטיביים, גם אם לא מייחס לפעולות ספיחה אלה כבוד רב,
  • לא רוצה, ממש לא דחוף לי להפוך את התנהלותי לנושא הדיון.
צידוד בהחלת פעולות מונעות פעולה במרחב הציבורי בשם החלת צביון לאומי, מתסכל אותי שאיני יכול להסביר את כשל החשיבה שבו מניעת חופש אחר נישבת כלגיטימית:

לשיטתם, מרחב ציבורי נתון להחלטת הרוב באופן פוזיטיבי – להחלת צביון של קולקטיב כלשהו.
הם לא מסתפקים בכך שמרחב הציבורי נתון לשליטת רוב באופן נגטיבי – כלומר מניעת השתלטות פרט חזק, כופה, זה או אחר שימנע פעות פרט זה או או אחר, שפוגעת.
מבחינתם סינתזה צביונית, סינרגיה אקלקטית וולונטארית רנדומלית היא צביון לכל דבר ועניין, שיש להלחם בו. הם תובעים הגנה בפני פגיעה רגשית, אם תחושת הערך שלהם נפגעת מפגיעה בקולקטיב, לו הם מייחסים ערכיות ואנושיות גבוהה אף יותר, שבהקצאתם תשומות כלכליות ופיזיות בהגנה על סמליו.

בשל איכויות רגשיות אלה, הם מחייבים פעולה אקטיבית, אלימה, פולשנית, חודרנית שמצריכה מניעה בשלב טרום הפגיעה בצביון הציבורי, התגוננות במהלכה, והענשה לאחריה.

התסכול: הם רוצים שדעתם תכובד, תתפש כלגיטימית במסגרת 'דמוקרטיה'.

גבלס אמר טרום בחירות 1933: זה שהמפלגה משתמשת בדמוקרטיה כדי לעלות לשלטון לא אומר שהיא תשמר את הכלי שניתן בידיה כשתהיה בשלטון.

  • השבתת מסחר בשבת,
את שימור הסנטימנט החיובי להשבתה בשבת הם מתחזקים באמצעות

  • קונסרבטיביות של אינסטינקט שימור צביון בפרקטיקה הקיימת,
  • ובגרסה הסוציאלית – יש מי שדחוף להם לשמר את ערך השיוויון הכלכלי תעסוקתי, דווקא באמצעות השבתת מסחר בשבת, פגיעה בחופש פעילות/ עיסוק של אחרים, במרחב הציבורי.
השבתת תנועה ביום כיפור, גם (כביכול) ליברלים פרוגרסיבים בעיני עצמם, מוכנים לקיום חוק השבתה ביום כיפור.
בגורסם שבשם תחושת היחד, 'כיבוד זכות אחר', הם יפקיעו זכות פרט כלשהו במרחב ציבורי. הם פונים למרחב הציבורי, וגורסים שזה לגיטימי להשביתו לטובת מימוש שאיפת צביונו של אחר.
כך מהם צדדים בחקיקה, אינם מסתפקים בכך שהם אישית יתנהלו באופן ש'מכבד' אחר, אלא פונים למרחב הציבורי ולחוק הפוזיטיבי הכופה והאוכף.
החשכת מסך שידורי ספורט בימי זיכרון, סוגיה מודרנית מרתקת:

  • בעל זכויות שידור אירוע,
  • ערוץ תקשורת
  • צרכן בביתו

הם שלושה קודקודים פרטיים, שהסכמתם לקיים אינטראקאציה שמקדמת את רצונונם החופשי כולם מופר על ידי פעולת החשכת מסך של הרשויות, וזאת בגיבוי רוב נורמטיבי.

פעולה זו 'נוראית' אף יותר שכן היא ביטוי מעשי פולשני למרחב הפרטי של שלושת הקודוקודים בסמכות הריבון ובתמיכת הרוב האדיש.

ייחוס למי שאינו מתכנס כמוהם, שנאה עצמית. שנאה עצמית? ממש לא! חושב שדי אוהב את עצמי. אפילו די מאד.
כם, בוז לגאווה לאומית.
הפגיעה בחופש שלך היא מועטת, אתה תעמוד בה. שאיפה רגשית לצביון שקולה לחירות פרט, ואם מגובה בהסכמה של ריבוי פרטים עולה על זו של מיעוט.
ככאלה, מכנס אותם תחת תג 'תודעה דמוקרטית נמוכה'. הדגש על תודעה, נמוכה, כן?מהות העניין.
מיוּמנֵי התכנסות הנורמטיביות לקחו על עצמם את ההסמכה והלגיטימיות, חמושים בהתכנסות נורמטיבית קולקטיביסטית, להבין מה הם גבולות החופש והנוחות לא רק של עצמן, אלא של אחר. שלי.

ככאלה, הן ריבונים להחליט על החופש שלי.

בלתי נסבל בעיניי. באמת. מבעית. מפחיד. באמת.

דיקמן, חיה ותן לחיות, תן לחיות לחיות, איש באמונתו ו\או חוסר אמונתו יחיה…

הכשל הלוגי שלי או של הצד השני,
המטריד את מנוחתי:
בסופו של סיבוב, עלי 'לחיות ולתת לחיות', כאשר אינני תובע דבר מהצד השני:

  • שיעשה במתחם הפרטי שלו את אשר ימצא לנכון,
  • במתחם הציבורי יעשה את אשר יחפוץ,

כן תובע מעצמי ומכל אחד אחר,

  • להמנע מהחלה פוזיטיבית של מגבלות צביוניות קולקטיביות,
  • לטפל בתחזוק רגשי עצמונית, לא לטפל ברגשות גופים לא אנושיים, ולא להתייחס להחצנת פגיעוּת רגשית של פרט כפגיעה בריבונותו, בשלמותו הפיזית.

מצופה ממני לכבד את אמונת, את רצון אחר להצר את החופש של פרט אחר במתחם ציבורי, ופלישה גם למרחבים פרטיים?
בשום אופן לא מוכן. רואה סכנה מוחשית במי שמצדד בכך, ממכרים.איכות פשיסטית.

יותר מכך,
נורא בעיני – שאני מייחס לרוב האוכלוסיה איכות דיאלקטית כזו המדוגמנת בימין, כשהם בכלל אינם הצד ה'קיצוני' של התפישה, לא בהיבט הלאומי ולא הדתי, הם כולה, 'ליכודניקים', 'יאיר לפידים', 'מערכניקים'.

 

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share