ביחס לדומיננטיות שהפגין בסצנה התרבותית ב- 40 שנות המדינה הראשונות, דן בן אמוץ לא הותיר אחריו זיכרון ציבורי רב. בטח לא ביחס למה שהיווה בחייו.
מעניין, שכן היה דמות תרבותית משמעותית.
במסיבת המוות שערך לעצמו, כל התרבות המילולית של סוף 1989, הופיעה.
בסרט דב"א הייתה לי התחושה שהם, האורחים, מחווה אלברשטיין עד עמוס עוז, מנורית גלרון עד מוטי קירשנבאום, מיהודית רביץ עד לאמנון דנקנר, בחייו, הסתופפו בצילו, שאפו לחברתו, רצו להתכנס אליו, באו מלמטה.
אז, איך זה שלא הותיר 'מורשת'? מדברים על כך.
הצעותיי:
- לאותן אשיות שהיו צמאות להבל פיו, למושא אישיותו, במותו התפוגגה הכריזמה, נותרה איזושהי, איך נאמר, אולי איזו אי-נוחות של 'מה, לזה סגדנו?' אז לא שימרו אותה, לא החצינו געגוע.
- המשא התרבותי, ספרותי לא היה כבד, משמעותי דיו, כדי שיעורר עניין בחלוף השנים.
One thought on “דן בן אמוץ, לאן נעלם?”