המנוח ואני

משך קריאה: 8 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

המנוח

מת על לוויות

אם ידעת או לא – לצערי, משער שאין רבים שעוסקים בהטיות העדפותיי בכלל, וללוויות בפרט – כשאני מיודע או מוזמן ללוויה, אינני מחמיץ. המאמץ להגיע לא נספר – אין מאמץ, סוג של הנאה. הזמן? זמני חסר ערך, אני עסוק לטעון אותו בתוכן ופאן. מעדיף לעשות כבוד במרחב הציבורי מאשר לחדור לאינטימיות השבעה. מכירים את אלה שסופרים מי מגיע אליהם? סופחים מכך ערך.

כאחאנא"ר שאני, אינני חולק כבוד למתים – הם מתים, לא? אני משתדל לחיים, וגם בזה אני מצטיין פחות ממה שהייתי רוצה. גם לא מספק לעצמי תחושת ערך בקליעת וו לקרש באמצעות כבוד לאחרים. אין בי את המורכבות הזו. באירועים שניתנת לי החלטה מי, כמה והאם יבואו לשמחות או ללוויות שלי – אני לא מזמין.

ללוויה של יהונתן גפן לא הוזמנתי. נקלה שכמוני, maxימום אפחית ערך למשפחת אצולה שכזו ולידוענים שכן הוזמנו. אולי ערכי כגוף נספר, כמו בהפגנות.

רכיבה

בחניון האופנוע, מחשש לאיחור, לא התעכבתי לעטות מעיל וכפפות רכיבה. עם זאת שתי דקות איחור. חברנו, רכבנו, מעבר לבטיחות – היה לי קר. עצרנו קצרות ב- M הדרך, שם עליתי על מעיל וכפפות.
ספוילר – עצירה לא חשובה שמוזכרת בהתחלה תתברר בהמשך.

לוויה מלאת חיים

אכן, אחלה לוויה. כל המרכיבים הטובים שם; תוכן, חיוכים, קצת צחוקים, ראיתי מתרגשים במידה, מסיבה, מזג אוויר נפלא, פגישת מכרים, הסתופפות בין סלבריטיס, מלא עיתונאים וצלמים, ובעיקר מחצבה לכריית תובנות מעיקות. קצת שירים, הרבה זיופים, דיבורים שלשמוע אותם עילגותי מסבה לי רגשי נחיתות, ובסוף גם בקבוק וויסקי עם כוסיות קרטון חד פעמיות.

למה?

לא ברור לי מי החליט ו-למה להחצין אינטימיות צער, למה לשלב סממני דת אצל חסרי אמונה. מעניין. פוגש אותי בצומת המוכרת של מרדנות פינת ביקורתיות; מה דחוף לבוהמיינים, היפר טקסטואלים לרצות להפיק טקס סחי, נורמטיבי, קונסרבטיבי, קונפורמי, לדבר אל מת, אל קהל? מה הם מבינים שדביל שכמוני מפספייס?
מה, יכול להיות שהאינדיבידואלים המפורסמים האלה הם בעצם ג'אנקיס נידפים של יניקת ערך ותשומת לב מסביבתם?

אחיה

ראיתי מרחוק ספק אח של חברה קרובה. התממשקנו לאחרונה בנסיבות טרגיות. לא סומך על עצמי שממרחק הזמן, ממסך ראייתי המתכהה, בתיווך זכרוני המתקהה זיהיתי נכונה. שאלתי בווטסאפ את ציר היכרותנו המשותף האם זה האח.

בהמשך ירד אלי ממושבו, ושאל "מה אתה עושה פה?"
"אני? תייר" השבתי.

קופיצ'ינסקי

תוך כדי השיר של דיוויד ברוזה עבר לידי מישהו עם מצלמה מקצועית. נעזר לעלות על טריבונה. הבחנתי ממרחק של כעשרה מטר שעשה לי תנועה אוניברסלית עם היד – 'בוא.'
החזרתי לו תנועה של u talking to me? אישר. חברתי אליו. רק כשהייתי 30 סנטימטר מראובן קופיצ'ינסקי שבניו יורק הייתי עוזר שלו לרגע, עד ש… לבושתי, לא זיהיתי קודם. התנשקנו. גאון צילום. כשראיתי את עבודותיו במגזינים אמריקאיים, את האובססיה, ההקפדה שההומור המטורף שלו לא הצליח לטשטש, הבנתי ש'אני לא שם.'

שולה חן

הבחנתי בשולה חן מתראיינת לערוץ 12 על היכרותה עם יהונתן גפן. לאחר מכן, הגיח אחר ושאל על היכרותה עם יהונתן. שולה לא מוכרת עצמה בזול; לשאלה מאיפה הוא, נענתה – "עיתונאי מחיפה", התנצל על זניחותו. הוא, בין גילי לגיל ילדיי, אין לו מושג מיהי. והיא ממXמת בנחישות את 15 שניות התהילה.
"שולה" הרמתי לה, "שירי לו משהו" והיא "מה פתאום", לא זוכר אם עם סימן שאלה או קריאה. הוא שאל "איך את מכירה את יהונתן?" והיא הכבירה שהם מאותו מחזור, ושהיא נולדה באותו יום כמו מאיר שלו, ואז שרה כמה שורות משיר. שאלתי, "שולה, למה לא שרת בלוויה?" "אביב לא רצה" ענתה.

חברתה שלשמאלה, בת כיתתם, הראתה לכולם שתי תמונות דהויות בהן היא מונצחת חבוקה עם יהונתן. "אהבנו", הסבירה. "הוא כתב לי שירי אהבה" ו"היינו יחד בלהקה" וכאלה. שולה אמרה שגם הם – שולה ויהונתן – אהבו, אבל באופן אחר. קיצור, הבנתי – היה דחוף להבהיר שהחברה ויהונתן הזדיינו.

שוב שאלתי את חן "למה אביב לא רצה שתשירי?" "לא יודעת" אמרה. בהשראת הכינוי שידידי הנבוןץ' מכנה אותי – 'ציפורן חודרנית', הקשיתי "האם יש סיבה לכך שאביב לא רצה?" "לא יודעת" ענתה באופן רב משמעי, רק שלא הבנתי את המשמעות. שאלתי אותה היכן הקבר של מאיר שלו, היא הרי נולדה באותו יום, אז היא ספקה לי מידע שגוי.

"היי שם טוב לוי" פנתה מישהי לידי "אתה מלחין נהדר."
"תודה" השיב "אכן שם טוב לוי מלחין נהדר. אני מיקי גבריאלוב."

איילת שקד

אפרת רייטן עמדה לידי ודברה עם אנשים. עבדה. פניתי לבן זוגה ואמרתי לו "לא רוצה להפריע לה, לא יכול לייעץ לה, ועם זאת אני הייתי שמח אם היו מעיפים את מיכאלי ושאפרת תמשיך." צחק ואמר "אמסור לה" וקטן אמונה שכמוני לא בונה על כך.

הייתי רוצה לומר שהנוכחים נמנים על עויני ה'רפורמה' המשפטית. ואני לא בטוח. גם הזיגזוגציות של אביב גפן לא ממקמות אותו היכן שאני. ראיתי את משה קלוגהאפט עם כיפה ירקרקה ומשקפים תכלכלות. יעני, 'אני קול כשאני מסייע לחרב ת'דמוקרטיה'.

הבחנתי באיילת שקד סמוכה ל(כנראה) בנזוגה. התלבטתי אם לעדכן אותה שאני רואה בה את המקבילה לפרנץ פון פאפן. לא יודע אם העוינות העזה שאני רוחש לה היא סיבת יתר או חסר לחדור לה למרחב האישי, בכל מקרה התרסנתי.

לפיד

יפה דיברו אחיותיו של יהונתן, ובעיקר אביב גפן, שבכה.

יאיר לפיד גם אמר שיהונתן אהב גם נשים לא נכונות, ואיזכר ששתה, וציין שהמלצריות אהבו אותו ואחראיות המשמרת לא. למשפט הזה, התחברתי.

בדרכו החוצה לפיד עבר לידי, אמרתי לו "יאיר, אל תוותרו לו על שום דבר". הוא הניח ידו על כתפי והשיב "אל תדאג, לא נוותר", כטריביוט ליהונתן – העצמתי את רמת הדאגה.

ארגז

כשהגענו ללוויה, בחניית השטח של האופנועים, כשירדתי משלי, גיליתי שהארגז שמוצב בגאון מאחור בכל אופנוע שאני רוכש – אני רוכש קודם את הארגז, ואז רותם לו אופנוע – איננו. פאק!

כהרף עין, ולא לפי סדר כלשהו, עלו המשמעויות, וההשלכות; היכן טעיתי – יכולות בנסיגה, הנזק הכספי – 2000 ש"ח, האופרטיבי – אין לי היכן לאחסן את המעיל ושאר השמאטעס, האם פגע במישהו? היכן נשמט – האם ניתן למצוא אותו?

שאיילה

נשאלת השאלה – או שלא – איך הכותרות קשורות?

והארגז, איך הוא היה קשור?