לכל אחד יש עניין בסדר. רב, מועט, חיובי שלילי.
להרף המחשבה, ניתן להניח שכל אחד מעדיף את היות הסדר על היעדרו, ולא כן הוא.
ישנה מין 'טביעת סדר' המאפיינת את כמיהתו, רתיעתו, צרכיו, התניותיו, רתיעותיו, מאופן תפישת אינדיבידואל את מגוון הגירויים המונחים לפניו במרחב.
בכלל זה כמובן, לתשומות שהוא מקצה ליצירתו, לשימורו, או החשש מהפרתו.
את אלה שמעדיפים את הבהירות המוחלטת, שלא יכולים לשאת את הידיעה על היררכיה לא ברורה או מבנה שסידורו בלתי נהיר, וכן את אלה שמעדיפים את האפרוריות הבלתי מאבחנת שמאפשרת להם תנועה נוחה יותר בסדר רופף.
ראיתי את מי שתובע סדר, ונהנה מהילת 'מסודר', כשבעצם הוא מחצין את חוסר יכולתו-
- לחיות ללא סדר,
- אין לו כישורי עשיית סדר,
ולכן הוא צרכן סדר במובן הצרחני של המילה לא הסנכרוני שלה.
חוויתי את אלה שההומור שלהם מתמקד בעצם באבסורד של הסדר המופר;
ההנאה, ההפתעה לבני/ות זוגם, הסדר המופר שנבנה לכיוון הקליימקס של ההנאה- עיניים עצומות והולכה לשדה התעופה- נוסעים החו"לה.
וההלצות.
החרדן שאתי אמר לכיתה אליה נכנס עם תחילת ההפסקה בת השעה ש "אני מתחיל את השיעור עכשיו",
ולי- "היית צריך לראות להם את הפרצופים."
איפה ה finesse?
האם דין הלצה זו כדין הגעתי עם תומפסון ההלפר מהווסט אינדיס בין ה38, כשאני הייתי בן 25 למרגלות האמפייר סייט בילדינג עם משאית מובינג, כשאני עולה לג'וב, חוזר ואומר לו-
"תומפסון מ'מאן ישנן חדשות טובות וחדשות רעות:
– הטובות- שאנחנו רק מורידים דברים מקומה 19 ולא מ- 91.
– הרעות- שהמעלית לא עובדת. ברגל."
שפתו נרעדה, לסתו התחתונה, הניידת, חשבה להפרם מזו העליונה, ועורו – הוא היה שחור, די בהיר, כמעט הפך אלבינו.
ולדעתי אלה סוגיות שונות, שכן, בהלצתי יש ממד אבסורדי שלא מאפשר להאמין לו. אלא אם אתה תומפסון.
הכתבונת העוסקת במפגן מטוסים –
"…שיוויו של כל אחד מהמטוסים החדשים והמשוכללים עומד על 300 מיליון דולר, כך שבתמונות שלפניכם סיכנה החברה מיליארד וחצי דולר, אם חלילה היה קורה משהו למטוסים…"
או שהמפגן יפה, או שלא – עניין של טעמים ועניין.
הסיכוי שתקרה תקלה במפגן כזה הוא אפסי.
אם מטוס אחד פוגע באחר, הנזק הוא 300 כפול 2 = 600 מליון. למה מיליארד חמש מאות מליון? מאיפה ההנחה המופרכת של שכל חמשת המטוסים יתרסקו?
כאן זה הסדר המופר המועצם במימד החרדה.
הכותב, העורכים גורסים שהעניין יגבר על סטרואידי החרדה.
