אלימות רגשית

הערכת משך קריאה כ- 15 דקות

מי האחראי לאוקסימורון?

מאמרה של צפי סער, גברת מג’ונדרת, מגזין תרבות עיתון הארץ 06.07.2020, ‘מי אתם, הגברים שמגוננים על יהודה נוריאל“, “קראתי לו השטן” נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל’ תמר קפלנסקי, גלריה הארץ 26.07.2020, עוסק בשני נושאים עיקריים, חופנים נושאים רחבים:

  • טיפול נגטיבי בַּמת, המשני,
  • התעללות רגשית – עיקרי.

טיפול נגטיבי במת, מבחינתי – לא מעניין. מת; כבוד למת מת יחד עם מותו.
מעדיף להתמקד בחי.

פתיח

אינני מכיר את יהודה נוריאל, גם אם נחשפתי לכמה מתוצריו.

אני מקבל כפשוטם את ששמעתי נאמר עליו, בכלל זה היותו עיתונאי חשוב, כריזמטור, מתעלל רגשית סדרתי, היותו עם מאפיינים פסיכופתיים שיכולים לאתר, ללכוד ולאמלל את מי שנמצאים איתו בקשר ולא שורדים את התעללויותיו.
ומוסיף, שויזואלית, נוריאל היה נראה לי כמודל לאינקוויזיטור בציורי רנסנס.
ייתכן שזה חלק מהשיק של בעלי טעמים מסויימים.

השאלה לטעמי, שיהודה נוריאל הוא רק הטריגר לה – היא:
מי נושא באחריות לנזקים רגשיים שנגרמו לסובייקט?

אם התשובה אינה ברורה מהשאלה יש טעם בהמשך הקריאה.

את יודה הכרתי בגיל 23. הוא שלף אותי מחדר צ׳ט כלשהו שהכרנו בו לחיים סוערים ומסעירים. בזמן שהיינו חברים טובים יודה היה האדם הכיפי והמופרע ביותר שהכרתי. כעבור כמה שנים, כשרבנו, יודה המשיך להיות האדם המופרע ביותר שהכרתי, מינוס הכיף.
ב-24 השעות האחרונות קראתי בפיד הרבה הספדים מהללים שמרגיזים אותי, כי הם כולם משמיטים את תכונת האופי הכי בולטת שלו: מופרעות. הם חגים סביבה מעדנות וממציאים לה כל מיני מילים חליפיות, כמו למשל ״דיסקרטי״. לצד אלה, התחיל גם שטפון של פוסטים המרמזים רמיזות ותתי-רמיזות שברוח התקופה יכולות להתפרש רק במובן אחד.
בהכירי את המנוח אני יודעת להגיד בוודאות רק שהוא היה מטרידן נפשית. סוגה שהעולם עדיין לא מוכן לה. יש כל כך הרבה זני הטרדות בעולם ולצערי רק אחת נחשבת באופן מובהק לפלילית או לא מוסרית או לגיטימית להתלונן בגינה או לסיבה לפוסט על פוסט טראומה. לא, יש גם מטרידים נפשית. מבחינתי ולאחר שנחשפתי לכמה, לא רק יודה, הם לא פחות גרועים מכל מטרידן מינית – אם לא יותר. לדעתי צריכה להיות ענישה נגדם, אבל הנה, כל עוד הם לא הטרידו אף אחת מינית הם מהלכים בינינו וקולם נשמע וניתן לפרשנות.
יודה הצליח להכיל את המורכבות האנושית הבלתי נסבלת אפילו במראהו בלבד: כיעור מושלם לצד כריזמת על. הוא ידע לאחד סביבו אנשים, לסחוף אותם להרפתקאות אינטלקטואליות מסעירות, למסיבות סמים מפגרות שכל חוויה פסיכדלית ורווית צבע שלכם תחוויר לעומתן. יודה היה העורך הכי מדהים שלי. האדם היחיד שהקשבתי לדבריו בין אינסוף העורכים המתחלפים של מערכת סופשבוע מעריב. הוא העריך מקוריות, פריצת גבולות, שבירת חוקים, העדיף כל סוג של תעוזה, גם אם כושלת, על פני מה שכינה ״שטאנצים שמלמדים בגלצ ובמחנה״. כל מי שעבד באותן שנים בסופשבוע יעיד על המערכת הכי כיפית, מטורפת, מצחיקה, חברית ומשפחתית שאי פעם הייתה או תהיה לו. העבודה עם יודה הפכה מיתולוגית עוד בחייו.
לצד זאת, יודה היה אדם אפל, נקמן, שקרן, חסר גבולות ואלים. לא ביד, זה לא היה לכבוד שלו, הוא השתמש בלשון.
הוא היה פתאום מתהפך עליך, מסיבה פרוזאית כלשהי או אפילו בלעדיה ומאותו רגע הפכת לאויבו המר. הוא יחרף את נפשו אם זה יביא לו את חיסולך. הוא יפיץ עליך שמועות, יתנכל לך, יטריד אותך, ירד לך לחיים, ינסה ואולי גם יצליח להרוס אותם. אין לו קו אדום וכל האמצעים החוקיים כשרים.
מעולם לא היה לי קשר רומנטי כלשהו איתו, אבל כעבור שמונה שנות חברות אמיצה וקרובה גם אני קיבלתי את מלוא התכנית האמנותית שכבר ראיתי אחרים ובעיקר אחרות נהנים ממנה. הסיבה הרשמית: החבר שלי דאז לא מצא חן בעיניו. הסיבה הלא רשמית? אין לי מושג. הייתי שמחה להיכנס לו לראש אבל אני מפחדת מהחושך.
למזלי, אחרי שכתב טוקבקים שאני מוצצת לעורך מוסף הארץ (שקר גס! רק שכבתי איתו) וניסה להסית את כל חבריי נגדי, הוא התחיל לריב גם איתם. אחד אחד. כולם זכו להכיר את יודה המדהים ואת יודה הפחד אלוהים.
כשנשים מדברות על הטרדה מצדו, זו לא רק הטרדה מינית. הן מדברות למיטב הבנתי גם על זה. על קשר שהתחיל אינטימי ומרגש והפך לסיוט בלתי נגמר. על התעללות נפשית. העולם עדיין לא מוכן לזה; הטריד מינית או לא? שחור או לבן? רצית אותו או לא? אני מאמינה שרובן רצו. רק שאף אחת לא ציפתה לכך שהאדם המסעיר והרגיש הזה יהפוך לסיוט חייה. יודעים מה, הפוסטים המרמזים לא מרמזים רק בגלל הפחד ממנו, אלא בגלל הפחד משאר האנשים, גם מכם, שמסוגלים לקבל רק הטרדה מינית כדבר שלילי וכל סוג הטרדה אחרת נראית להם בסדר.
הרמיזות שמתרוצצות ברשת מקוממות כי הן צובעות בצבע אחד איש שהיו לו המון צבעים. ובאמת, זה לא לרמה שלו. זה ונילי מדי. יודה היה מאסטר במניפולציות על נבכי הנפש. הוא היה הארדקור. לא לרמה שלו לחשוף איבר מין מהצד השני של שולחן.
*
כבר מספר חודשים אני יודעת שיודה חולה. התלבטתי רבות אם להתקשר אליו או לא. בהיותו ״דיסקרטי״, תיארתי לעצמי שהוא יעדיף שהשמועה על מחלתו לא תצא. אבל קצת רציתי להגיד לו דברים טובים, שהוא עיצב את מי שאני היום, שהוא נסך בי בטחון לעשות מה שאני רוצה, לשים זין, לחשוב מורכב, שהוא מהראשונים שהאמינו בי ממש. הוא היה השראה. יודה היה מאחרוני הפאנק בעולם שהשתלטו עליו קורין גדעון. אבל לא התקשרתי, כי נזכרתי שהוא גם היה חתיכת נבלה. הוא היה גם וגם וגם וגם וככה אני אזכור אותו.

אלימות רגשית

הנושא בגינו התכנסנו;

אלימות – אחיזה תודעתית

חדירה למרחב של אחר, בניגוד לרצונו, תוך גרימת נזק פיזי.

אלימות רגשית לא מכילה נזק רגשי נתפש.

מרחבים

ישנם שלושה מרחבים:

  1. שלי‘,
  2. של זולת‘, כל יישות שאינה אני,
  3. לא של אף אחד‘, יש הקוראים לו ‘ציבורי‘, שמשתמע ממנו שהוא ‘של הכלל’, של הרוב, ומתוך כך בניהול נציגי הציבור.

מודל מוצע זה גנרי, אוניברסלי, במובן שניתן להחילו על כל פרט.

הטלת אחריות על אלימות רגשית של אחר, על ידי פרט נפגע, הוא טשטוש גבולות מרחבים אלה. הטשטוש נעשה במטרה להגן על פרטים שאינם מצליחים להגן על המרחב הפרטי רגשי, שלהם, ובכך מערבבים בין המרחבים.

הארותיי

אני מסכים לחלוטין, שנזק רגשי עלול להיות משמעותי וקשה יותר מאשר נזק פיזי.

ו-כן, אנשים נבדלים בין היתר בחוסנם הרגשי.

העובדה, שהחוק הפלילי אינו מטפל בנזק רגשי, אינה מהווה צידוק לכך.

עם זאת, אני רואה בחוסר טיפול חוקי ביטוי של הפגנת צניעות ואחריות, בחוסר יכולת לטפל בכך.

העובדה, אותה למדתי מהכתבה, שבצרפת יש חוק המטפל בכך, מעוררת בי הן סקרנות והן חשש.

מי יגדיר מהו ‘נזק רגשי’, שנגרם לסובייקט?

שתי תודעות זרות יכולות לאמוד תוצאות נזק פיזי במידה קרובה של דמיון. מי יוכל לכמת ולאמוד השפעות נזק התייחסותי  לשתי תודעות נפרדות?

מה אחריות ניזוק רגשית לכניסתו שלו, עצמונית, למצב מניב נזק, ועוד יותר, לחוסר יכולתו לצאת ממנו?

עקרון ‘תפישת מציאות’ מושתת על יכולתן של שתי, ויותר, תודעות זרות אחת לשניה, לתפוש חיוויים באופן דומה.

אומדן השפעת ‘אלימות רגשית’ במהותה, לא יכולה לדור בכפיפה עם תפישת מציאות זו, ולכן לא ניתן לייחס סוג של קרבה להערכה ‘אובייקטיבית’ של הערכת נזקים רגשיים, כדי לייחס אחריות למי שגורמים להם.

האם, בציפייה לטפל במבצעי ‘אלימות רגשית’, ישנה פנייה של סובייקט ניזוק לחברה אופפת שתטפל בו, היכן שהוא לא יכול לטפל בעצמו?

כלומר, בצד הטיפול באגרסור הרגשי לאחר פעולה, נראה שישנה דרישה מוכמנת, לטפל בחסר יכולת תחזוק עצמי של מי שמועד לכך, בהתמודדותו עם מצבים רגשיים מסויימים.
נראה שעיקר מצבים אלה הם על רקע רומנטי, כשבצד ‘האגרסור הפסיכופת’, הקורבן התגובתי, חסר הישע, מגיב חיובית למניפולציות שליליות בתחושת ערך עצמית מופחתת, שאינו מצליח לשמור על עצמו להמנע מתלות.

האם בתי חולים אינם מתפקדים היכן שפרטים אינם יכולים לטפל בעצמם? כן.
מה ההבדל? יכול אבחון הבעייה, וכן שמירה על שלושת המרחבים שהוזכרו.

האם פרטי חברה יכולים, רוצים, להכנס למחוז ש-ילדז’ לא יכול להכיל את העלבונות המוטחים בו, לתת סימנים ואבחנות ב-מה יכול לעמוד, במה לא, ואם אינו יכול לעמוד בהם, לבקש את הגנת החברה והשלטונות מפני אחר פוגע רגשית?

כדי שמקרים כאלה לא יקרו, האם יש לעשות אבחונים מקדימים למניעתם?

האם על חברה להבחין בין פרטיה לפי מידת רגישותם הנפשית, כמו בית חולים באבחנה לפי פגיעה פיזית?

האם אנחנו, כפרטים בחברה רוצים להכנס לשם?

לטעמי – לא.
לדעתי חברה גם לא יכולה להיכנס לשם.
בוודאות, אני לא.

בעת האחרונה, עולה הציפייה לטפל בתחומים משיקים לאלימות רגשית, כניכוסים תרבותיים, ביטויי פוליטיקלי קורקט. זהו עידן טשטוש הגבולות בין הריאלי לווירטואלי האופף את החיים, התפתחות הטכנולוגיה, פרץ התקשורת הרב כיוונית, אובדן הפרטיות, התפתחות הריאלי, הווירטואלי, ההיברידי.

המאפיין המשותף לתופעות אלה הוא טשטוש גבולות;

פעפוע השפעות רגשיות
של גורמים ריאליים חיצוניים
לתחושת סובייקט,
תוך דרישה
לעירוב סמכותני
של חברה אופפת
בטיפול בגורמים חיצוניים
שמסבים תחושות שליליות
לסובייקט
שואף הגנה.

מסוכן להגביל חופש ביטוי בשל ‘אלימות רגשית’.

כן, בכלל זה ‘הסתה’. אחריות על אלימות הוא על העושה ולא על המתמלל או מדרבן מילולית לעשייה.

אם חברה תרחיב את האחריות למלל, היא תכנס למחוזות בעייתיים, שלא יפתרו את הסיבה בגינה התפתו להכנס, וייצרו בעיות אחרות, שלא היו בהן קודם, בנוסף על הבעייה הבסיסית של הגבלת חופש ביטוי בשם הדמוקרטיה הליברלית, ויהיו כלי שרת בשם דיקטטורה שמרנית מגבילה, שמיומנת יותר ביישום מגבלות.

כמיהת פרטים לכניסה לשם, לדעתי מבטאת את חרדתם לא מרחב השלישי, שאינו של איש, לא המרחב השני של זולת קונקרטי, אלא של המרחב הראשון, מבטאים את חרדתם לעצמם, בחוסר יכולתם להגן עליה כשלא נראה לי שהם היו רוצים לשאת בהשלכות של כמיהתם זו.

Share

הערות? אשמח לתגובתך