בשיחה עם חבר, המגדיר עצמו כרייגניסט לאומן ליברל,
בעקבות אמירותיו, התחוור לי שעוד אחד מהקווים המפרידים בין מחשבה שמרנית-אמונית-לאומנית לרציונלית הוא:
ייחוס לכוחות עצומים אלה אנושיות, אג'נדה עצמאית,
ותקווה הפרסונלית לגייס כוחות אלה לטובת המאמין.
אז היה צריך להגיע עד הלום? מה החידוש?
החידוש, מבחינתי, הוא הניסוח, האחיזה, התובנה, ההבחנה, ש(גם) אנשים נבונים מייחסים לטבע אג'נדה, מאנישים אותו.
רציונליות מכירה בכוחות גדולים, מצרפיים, שהפרט לא יכול להשתלט עליהם, חסרי הסבר לבוחן אותם, לפחות לי.
בה בעת, הרציונליות לא מייחסת לכוחות אלה ייעוד, אג'נדה או תפקיד, מכל סוג שהוא פרט לעצם קיומם.
רציונליזם שואף לתפקד בהתאם להשפעת מכלול כוחות,
- לנתב כוחות ברי שליטה להגשמת צרכים, רצונות וטעמים,
- לנווט בין כוחות שאינם ברי שליטה להגשמת צרכים, רצונות וטעמים,
- באמצעות משאבים תודעתיים לוגיים,
- לא להשליך על כוחות אלה ייעודים אישיים או קיבוציים אנושיים,
- לא לייחס לכוחות אלה קשב כלשהו,
- ולא לצפות שבתנאים מסוימים, בפניה נכונה, כוחות אלה ייאותו בנדיבותם להתגייס למלא מאוויים, תשוקות, רצונות או לסייע להיפטר מאיומים וחרדות של הפרט המאניש המייחל.
מעגלי המאמינים ומעגלי המצדדים במדינה חזקה חופפים במידה רבה, ומרהיבה בעיניי.
מעטים הם המאמינים שאינם מייחלים למדינה חזקה,
ולאומנים המדירים את האמונה.
אותם ייחודיים נדירים, יוצאי דופן הם מעניינים לסיבותיהם.
יכול להיות, שבשל הייחול של פרטים מאמינים, לכוח עליון מארגן,
יש מי ששחררו עצמם מעולו של האל,
והתמירו את ייחולם לכוח חזק ומארגן למבנה מדיני?
מוקדש לש.ז., שחידד לי.
תודה, בכל האמור בי, מקומך בעולם הבא מובטח. כשתגיע תגיד שאני שלחתי.