פרידה מִמֵּתים

חיים נורמטיביים, מות סבירות

מה זה הדבר הזה ‘פרידה ממת(ים)’?

מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.

עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן

התייחסות מיוחדת לרגע הטמנת הגופה כבעל משמעות מיוחדת

למה? אם בוחנים רגע משמעותי, הרגע המשמעותי ביותר הוא רגע המוות, וגם זה בעצם, למה משמעותי? רק בשל היותו קל לאבחנה?
למה להבחין ברגע של הטמנת גופה באדמה כרגע מיוחד? האם בשל נוחות המיקוד בנקודת זמן ומקום ניתנים לתכנון ואחיזה?

פנייה אל המת בגוף שני יחיד

האללו, זו גופה, לא שומעת!
האם מחוץ למקום ולזמן המסויים, פנייה כזו תיחשב כסבירה גם אצל מאמינים אדוקים ביותר?

באמצעות קהל השומעים

הפנייה לקבל שומעים הופכת את המעשה לנורמטיבי, שכן פנייה אל מת, גוף שני יחיד, ללא קהל שומעים תיחשב כבלתי נורמטיבית, כמעט בכל סביבה.

דיבורי חבירה בעתיד כלשהו

האם יש עדות כלשהי לחיים, שמתים כלשהם חוברים אחד לשני?

ציון געגוע שכבר קיים, או יהיה

המוות כבר, הניב מחסור? באמת? גם במקרים שטרום מות המת, בהווה חייו, היווה תעוקה לסביבתו? פרדוקסלית, מניח שלרוב האנשים המעידים ‘שחייהם השתנו’ ללא המת, השינוי די מינורי, בעוד שיש מי מאלה שמסיבות מובחנות – גיל, מצוקה, תלות, אינם מסוגלים להתבטא, יש להניח שדווקא הם, שחייהם בנסיבות מסוימות חייהם משתנים אותנטית עם מות אחר, דווקא הם לא יבטאו את השינוי,

מידת חשיבותו והשפעתו על חייהם

אכן, יש מתים שהשפיעו על המכירים ומוקירים בכך. בעת שעושים לכך מניפסטציה – מציינים זאת ברבים, בכך, במי מטפלים? בעצמם? בשומעיהם? בלכידות הקהילה השומעת? הם אמרו זאת בחייו של אדם, אמרו לו?

ציון המקומות הגיאוגרפים שהמת נולד, נמצא מת ונקבר

למה? כמה מהם הם מקומות מקריים או שהמת בחר בהם? לכמה נותב? האם יש רמז לכוח-על מארגן?

מתן משמעות-על לחייו, למותו לדובר לקהילה

האמנם? גם בחייו גרסו כך?

התייחסות לקברים, אדמה, ריאל אסטייט בו טמונים גופות אנשים כאדמה מקודשת

אין דבר כזה אדמה קדושה. מחיר אדמה ככל טובין נקבע על פי עקרונות היצע וביקוש. ייתכן שלאדמה שטמונות בה גופות אין מחיר? באיזה רדיוס?

משתמשים בסוכני, מפיקי, אימפרסריוס, לטובת

    • רתימת האירוע לקונבנציות טקסיות קונפורמיות
    • העצמת האפקט הרגשי של המוות
      כשהמת מת, על המצרים על כך להתמווד עם הערכים, התכנים, הטובין, שהפרסונה תרמה להם בחיי שניהם. אין להם את הכלים, היכולת להתמודד עם זאת עצמאית, ללא פנייה לפרטוקולים נורמרטיביים מוטמעים?

ספיחת כבוד של קרובים מהופעת אחרים ללוויה

בשל הפעולה הלא נעימה, הלא נוחה של סטייה משגרה תוך הקצאת משאבי אנרגיה תנועה וזמן להשתתפות בלוויה, קרובי המת סופחים ערך חיובי כ-כבוד או הנאה, מכך שאחרים סטו ממסלולם ו’כבדו’ אותם. למה שמישהו ירצה, שייהנה, שיספח מכך ערך, שאחר יסטה ממסלולו, יקצה אנרגיה מחוותית מסוג זה?

אישית

ביטויים אלה, מעוררים בי שתי התייחסויות:

  1. האם העושים זאת הם
    • אותנטיים במעשיהם, או
    • ציניים מניפולטיביים, מטפלים בעצמם, בקהילתם?
  2. מכיוון שרוב האנשים נוהגים כך, הם
    • נורמטיביים, ובאותה עת
    • בלתי סבירים.

ואוסיף ואשאל:
האם אי-חתירה מודעת לנורמטיביות תיחשב כסבירות?

Share

השאר תגובה