משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
Fear Of Missing Out
את התרגשות ‘הפסד’ ההתרחשות, ניסוח התסכול, אני מייחס לחורף 1969-70, כשאני בפיג’מה אפור-ורוד-בז’ עם נקודות בורדו ופסים כחולים, מתפוררת מהוהה מכביסות יד על קרש, ירושה מאפי הלפרין, ש[אם] ירש אינני-יודע-מתי-וממי.
אז, בחנוכה, יגאל, ויובל, וישי, וישראל, וסבִּי וכל השכונה הרעישו למטה ואני עם אדמת במרפסת, מרגיש שהכל קורה ברשת החברתית הריאלית, בלעדי. בעיקר בטע החווייתי.
הקופסא בהשראת פיג’מה, כן?
בהמשך מתחתי את ה- fomo, למחוזות נוספים; הסקרנות, סקרנות ריאלית, ברגע שעולה נושא, מעניין, אני ברגשת הדחיפות, של ‘אני מפסיד’ את מה שטרם נחשפתי אליו, לא מיציתי אותו. חייב. עכשיו, מייד, בדיעבד, ויפה שעה אחת קודם;
אופנוע – רישיון בן 18, לא יכול להיות שאין לי. טיסה. גלפגוס, לגונה קולורדה – יש דברים כאלה, ולא ראיתי? אשראם – איך טרם ראיתי בעיניים? קרטחנה – מה, ילדים של… ראו, ואני לא? מחשב 1988, מדפסת לייזר 600×600, פקס במחשב 1990, מחשב נייד 1993, דואר אלקטרוני 1994, מסעדות, אוכל מסויים, to name a few.
כמאפיין, על פי רוב, מעדיף לצרוך משהו חדש לא ידוע על חזרה של מוכר.
ייתכן שזה לא באמת fomo, שכן למחוזות הוירטואלים, מקור המושג, תבְהֶלֶת FOMO זו לא מגיעה. אין לי תחושה שאני מפסיד משהו ברשתות החברתיות – אני תוצר של רשת חברתית חולון 1969, כן?
אז אולי זה JOMO, כשה-J הוא אליאס ל- Joy,
כפי שהציע משה קסלר – “האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם.”
