משך קריאה: 16 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
לא גורו, קנגורו
פרולוג; פעם היתה עגלה וזו ההתחלה
"אני יש לי רק שאיילה"
שאלתי בווטסאפ את דניאל קרן, מבחינתי – דני, קרץ.
הכרנו בצבא, מודיעין, סיני, ליד התעלה, עידן סיסרא. המילה 'חבש' לא מתאימה לכיפה ירוקה בגודל קוורטר שהונחה נידפת על פדחתו; מבריק. מולטי דיסציפלינרי, בתלת ממד וב- 360°. אם אעיד עליו, ואולי בעצם עלי – נבון ממני. בעוד הכיפה התאיידה, העיסוק בסְפָר המיסטי התמצקה.
הוא מעיד על עצמו ש'איני מחדש דבר'; עושה שימוש ברעיונות של אחרים. זו אמירה יפה, בעיניי, מודעת להיות התלות בחיצון היא סוג של חולשה, והיופי הוא ההודאה בה. עם זאת, העוצמה של רוחב ידע, עומק, והכנסתו בהקשרים רלוונטיים. אהבתי. עם זאת, כ–ירון לונדון, מושא הערצתי – מי שהייתי רוצה להיות, וגם מג'יק ג'ונסון, אם הייתי גדול – שכשהוא מצטנע, בעצם הוא מתייהר – אני מייחס לו חידוש באיסוף של אלמנטים אקלקטיים, אקסטרימיים ומגוונים גם אם ידועים ומוכרים.
למתלונני שפתי המעיקה – החידוש שדני מדגמן הוא עיסוק ברמות־על בדיסציפלינות מגוונות לא קשורות אחת לשניה. כבוד!
"על השאלות שלך אני עונה על בירה" ענה.
"מעולה. מתי והיכן?"
"מחר אחהצ ערב"
👍🏾
"עד אז", העקתי "אם אתה לבד, באין רואה, בצפירה ביום השואה והזיכרון, האם אתה עומד?"
שלח לי את הקישור. יֶפ, האיש מבריק.
"ולשאלתי?" התעקשתי,
"עמדתי"
למחרת, הנחה אותי – כמו שר'ישל'ה אומר, 'אין לך שתי חוליות מחוברות יחד' – להגיע לכיכר הבימה ב-שש וחצי. יעני בזרימה. מכיר כאלה, מתכננים מהלכים ביעילות של שעון ובצנעה של אורלוגין, הסביבה כבר תחוג בהרמוניה עם עיסוקיהם, העדפותיהם ומגבלותיהם. עם זאת הוא באלגנטיות יחסית, לא במוחצן.
זה ז'אנר. 'אנרגיה מימברנטית', יעני – ספיחה חד כיוונית מהסביבה. הוא בְּחֶן. אחרים מציעים לסביבתם אינטראקציה. סיכוי קלוש שייענו לפניה אליהם. וזה (כאילו) בסדר, שכן מתקיים מפגש רצונות, הלא כן? אז זהו, הפניוּת הנמוכה, התגובתיות הירודה מעידה על אינסטרומנטליות, על אופי היחסים עם סביבתם, עם חברים, ילדיהם. אצל חלקם אני מאתר חוסר סיפוק מחיי החברה שלהם. זה הדיזוננס; אסטרטגית היו רוצים יותר יחסי חברה ממה שבפועל הם חווים, טקטית הם 'לא פנויים', והרי לך דיזוננס.
קיצור – בפניה אליו, כעמיתים לז'אנר, זורם כמו סלע ענק, בעליה.
חברנו בכיכר. בירה ברובינא. הוא עוסק בפעילות אקסטרימית שאינה מפריעה לו לגלגל שתי סיגריות במהלך ישיבתנו. אוהב את הגמישות הזו.
(לא בטוח שהוא יאשר את קביעתי אך) בינינו, עיקר השיח עליו – יותר חשוב לי לשמוע אותו מאשר להשמיע; גם יותר מעניין, גם לומד, ובפגישותנו, בדרכו, מעדכן אותי בקורה לו. מכיוון שמה שקורה לי בימים אלה זה מעט ומצ'עמם מדיי אז על אחת כמה וכמה.
ביקשתי שירחיב על 'למה עומד בצפירה', הזדמנות לשמוע תובנה (אולי) עמוקה יותר מהקליצ'אות הנחרצות־ערכיות המוטחות בי.
ניפק תשובה – 'אני לא מספיק חשוב כדי לא לעמוד'.
לא נפלתי. מהז'אנר הפסאודו צנוע פינת עליאקספרס. חזרה להתניה הכאילו מצטנעת – שכחתי להטיח בו את 'צניעות מזוייפת כמוה כיהירות אותנטית'.
פיצ'פצ'נו מעט על הצניעות שבעריכת יום הולדתו ה-60, בה הנחה עשרים ומשהו אנשים לשאת הרצאונֶת על 'מה שרוצים'. יעני חוויה אינטלקטואלית. הזכיר – לא זוכר – שהנחה, רק 'אל תדברו עלי', ושבעצם רצה לשמח ולשמוח עם חבריו. ואז… הפוסט מתארך מעבר לכוונתי, אוסיף, שצניעות התנהלותו מזכירה לי את לוי אשכול: "מר אשכול" שאלו אותו "כמה להשקיע בלשכתך החדשה?" "לא חשוב כמה" ענה "העיקר שייראה צנוע." ובכן, יותר ממה שהוא עניו הוא עינב.
לא זוכר למה ואת ההקשר, סיפר, לימד אותי, על הנרי אונגר, העיד על היותו מרצה דגול וחשוב, שלבושתי הבורה, או שמא לבורותי המבישהאינני מכיר. [רצתי להאזין. כלומר רכבתי באופניים והקשבתי מעט. תודה לך דני – היה שווה, חידד לי עוד תובנה על גורויות – חשיבות המדיום* לז'אנר.]
דמות קרבה אלי אינטימית מאחור, נגעה בי; הבנשלי בתלבושת סקוואדרה אזורה, רק בירוק. דני ראה אותו לאחרונה – אם מתעלמים מאחת החתונות שלו, אליה שנינו הגענו כשבני היה בן 18 – כשבני שיחק עם בנו שהיה יפה כבן אלים, בניו יורק, עד שחזרנו כשגיל בן שנתיים וקצת לישראל.
לבקשתי, דני חזר על ההסבר למה עומד גם כשהוא לבדו בצפירה, כולל אלמנט ה'אינני חשוב', גיל אישש את קביעתו של דני אחד לאחד את על הנרי אונגר*, והמשיך בהליכתו.
* האזנתי. מאוד דני; ההטיה לתוכן, התייחסות לגדולי הענף, אופן העברתו, אפילו הכפלת ביטויים מסויימים בשיח.
דני סיפר לי על Sadhguru ועל Save Soil, לא ידעתי עליו – לומד – ושבשעה שמונה, היכל התרבות מארח אותו – אני החימום בלו"ז של דני – ושהוא, סדגורו (– פודקאסט של הארץ בנושא) הוא גורו בליגת הגורוס מעל Osho, שבאשראם שלו – אשראם למתחילים – בפונה הודו, שהיתי שבועיים. הציע שאצטרף אליו להרצאה.
זמני חסר ערך אני עסוק בלטעון אותו בתוכן ופאן, נעתרתי. רק שיש בעיה, לא נרשמתי מראש. דני מנסה לרשום – מפוצץ, נותרתי בוויטינג ליסט.
"תגיד דני" שאלתי בקנטרנות נמוכה מתחשבנת "מה צריך לקרות כדי שאציע שנלך לאנשהו והיית מצטרף?" "אני גם הייתי הולך" שיקר לי, או שאולי לעצמו, ומניח שמאמין בכך. לא נבדוק.
לידנו חלף אופנוע שפנה שמאלה להוברמן. דני הסב את תשומת הלב שזה הגורו. האופנוע – צפית בלינק עליו או חיפפת? – הוא א-שטיקאלע מהשטיק; הגיע לישראל אחרי שלושים וכמה מדינות, שלושים ומשהו אלף קילומטר, בעודו מנופף בזקנו הצחור והפרוע לכל עבר ורוח מתחת למשקפי הגוגל.
נסחבתי אחרי דני כמו שנשרכתי מאחורי ידידי הנערץ כשלקח אותי למועדונים שני עשורים ago, דידיתי אחריו כילד נרגן ומנוזל אחרי אבא באצטדיון כדורגל, שכן מה לי ומיומנות התנהלות במועדוני בליינים, ובגורוס גרופיז?
דני העביר לי את הבר־קוד שקיבל מההרשמה. בדיקמניותי הצעתי שיכנס לפניי מכניסה אחרת, כדי שאם אתפס מתפלח (אה? איזו מילה מיושנת) שלא יקושר לפאדיחה. הוא נכנס, אני בכניסה ליד, הצגתי את הקוד, נסרק, וחדרתי להיכל התרבות בחלקלות של נקניקיה משוחה בקטשופ שנתחבת ללחמניה מרוחה בחרדל.
חברנו שוב במבואה, והוא הוביל לתפוס מקום. האולם מלא. בפעם הקודמת הייתי בהיכל התרבות ב- 1984 במופע האיחוד (הראשון) של כוורת, עשור להתפרקותם. הפעם הראשונה, כך נראה לי, הייתה מופע של איפי טומבי, עם הוריי, וציצים חשופים על הבמה. בתור ילד – הסעיר. בין לבין לא הייתי יותר מחצי תריסר פעמים. במוסקבה צפיתי בהופעה של לאונרד כהן – העתק של היכל התרבות המקומי, משער מי היווה השראה למי.
האירוע זכה להנחיה אנגלית, להקה שמנגנת את התֶמָה המוזיקלית של הקמפיין, רקדנים – הקטע המדליק בעיניי, ממלא מקום השגריר ההודי, ותמר זנדברג שהחמיאה (בסוג של) 'מלמטה מתעניו' לאיש. קהל חסידים נוצץ עיניים. הקרינו סרט על מסעותיו באופנוע, BMW 1200 כבד יקר, לא מדליק בעליל, מגיע 'לאולמות תרבות' מקומיים ברחבי אירופה מתקבל בברכות ומשיב בספיקות כפות ידיים עניוות, ובנפנופים מצטנעים.
גורו.
מורנו ורבנו עלה לבמה בדילוג גמיש, פוסח על המדרגות, שעורר את קנאתי, דיבר במיומנות של גורואים למעלה משעה, הפעיל קהל ידידותי שבוי או לפחות אוהד בשאלות סופחות נהמות הסכמה. סיפר על סבתו רבתו בת הלמעלה ממאה, הכביר בעובדות (כמעט ובערך) מדעיות על קרום האדמה הצר וההכרחי לקיומנו, שבמו ידינו האנושות מחרבת, מותירה חורבות לבאים אחרינו.
לא כל כך הבנתי את הסיבוב. מה רצה לומר. כשיצאנו שאלתי את דני – "מה בעצם האיש אמר (מעבר למובן – יחסי ציבור ונראות לעצמו לתחזוק מותגו)?"
"דיבר למחבקי עצים." פטר אותי והוסיף בחזרה על המשפט האחרון על הבמה, שאם, אני–לא–זוכר–את–התנאי, סנדגורו ישוב לישראל לכינוס נוסף, הפעם רוחני. לאחאנא"ר שאני יש ל-מה לחכות.
בחוץ המתינו שתי בנות ארבעימים שהושיטו לו את דרכונן כדי שיטפל בויזה לטיול שהוא מארגן למרוקו. התייחסו אליו ביראת החן והכבוד של זנדברג לסנדגורו.
פעם היתה ביצה וזה האמצע
בין לבין במופע אמרתי לדני, שר'ישל'ה טוען ש"אתה" אני, כן? "רוצה להיות גורו."
אני צוחק, מבין ל-מה הוא מתכוון באומרו, ו(כמובן) שהכחשותי הרפות לא מסייעות להזים את הדיאגנוזה של המאבחן. אז מניח לזה. מה זה משנה בעצם? בקטלוג ההשמצות עלי ישנן חמורות ולחות יותר.
דני מניד ראשו כמאשר את ר'.
"אני לא גורו" אמרתי. "כל גורו אומר שהוא לא גורו." דני דוחה כחכם וכבעל ניסיון, שכן כבר חזה בכמה.
"אני לא רוצה להיות גורו" ודני חוזר, ש"כל גורו מצהיר שהוא לא רוצה להיות גורו."
גורות נכפית על הגורו.
"ו-גם אם הייתי רוצה להיות גורו לא הייתי מצליח להיות" שניתי לו את המשפט שאומר לר'ישל'ה.
לשֶמָע משפט זה ר' אומר, "נכון, אתה לא מצליח להיות, אבל זה לא אומר שאתה שלא רוצה."
"אתה רוצה להיות גורו?" שאלתי את דני.
"אני גורו" השיב.
אפילוג; פעם היה קוף וזה הסוף
אזהרה – המשך קריאה על אחריותך. המלצה – ניתן לדלג.
אני לא – בנייה
ניסיתי להסביר, ללא הצלחה יתירה, שבגורויאדה יש בנייה של קונסטרוקט.
אני, כחרבן מסיבות שאני, כל מהותי היא פירוק קונסטרוקטים. מפרק לגורמים בחיפוש אחר הקשרים לוגיים.
עם ביקורת על…, בלי המלצות ל…
ככה לא בונים חומה ולא גדר לאשראם.
ר'ישל'ה מסכים עם אמירתי שלקבל את דברי בהכנעה לא עושה לי את זה, ברמות שונות של דחייה. אני מוטה לעימותי הלא מסכימים ולא למכנה המשותף המתכנס.
ואני כן – ביקורתי ומתיימר
ובכל זאת, יש מי שמאשימים אותי ברצון להיות גורו.
מבין את כוונתם;
מזהים את הדעתנות היתירה, את הטון הנחרץ – המטעה לטעמי, שכן אני נחרץ לפירוק קונסטרוקטים, לא להרכבה, אולי שמעו מי שכיבדו את דברי אינטש אחד מדיי, אז באופן שגוי, לטעמי, את הרצון להשפעה.
(לתפישתי) כחותר רציונליות – אין גורו חותר רציונליות – לא מעשי, אני מוטה לטיפול במֶטָה, בהקשרים של סוגיות, לאתר השפעות ויחסים. נושאי־על, שבני תמותה נורמטיביים פחות עוסקים בהם. אז ביטויים אלה אולי מהווים תחליף זקן, גלימה ומצנפת לגורו.
הזיהוי השגוי לרצון להשפעה – אז כן, השיח שלי מוטה 'משמעות'. אני שואף לעמוד במבחן השיח של האם מה שאמרתי 'משמעותי', 'בעל ערך', 'אוחז מהות'.
אני יכול – שם קוד ליוזם – ליזום תקשורת עם אנונימיים לי בניסיון ללכוד את הקשב בשיח על ה– being שלהם, מוה לכך, נהנה מזה. מְתרגל את יכולת הפניה (ההולכת, רצה, ומתפיידת) לגרום לזר לחייך או להפנות לתפנית תפישתית. 'ציפורן חודרנית' אומר חבר ילדות שחווה כמה ביטויים של התנהלות כזו, (גם) על בשרו. בה בעת, אני די סולד משיח סטרוקטורלי, לוטף את המעטפת שאינו מותיר דבר, כמו נאד באמבט.
אמת, מאפיין התנהלותי.
ויש עוד משהו, אני משחרר ביתר חופשיות ביקורת על פעולה או מעשה של אחרים בעיקר כשאני משער שאין לכך השפעה על המעשה.
זו תמה מאפיינת, מבחינתי; אני מרשה לעצמי לומר דברים בידיעה שאין להם השפעה. אם חושב שתהיה – מצנזר את השיתוף בזרם התודעה החופשית (שלי).
סוף כל סוף
* המדיום. אצל גורוס ה'איך', מרכיב הפלטפורמה, העזרים הטקטיים, הרקע, השפה, אינטונציה פירוטכניקה אודיו־ויזואלית, ההדהוד, המקום, הזמן, הקהל התומך, אלה מהווים מהות תמיכה ואישרור למסר.
אני מתיימר לכך שהתוכן שלי יועבר על ידי מלים אוחזות מציאות, מינימליות (כשאני מכביר וחוזר, משתמש במטפורות – זה לשם ניסיון לאחוז מהות, לשעשוע, שלי. ברור לי שלא מתקף את המסר) שאיפה לסינתטיות מתנתקת מהקנקן המכיל אותן.
וכן, בעת שהיותי גורו אינה שאיילה, אין איש חושד בהתגורותי, נותרה הסוגיה של 'רצוני' להיות, להתגורור.
אם אני נתפש כלפי חוץ ככזה, והאם אינטרינזית וולונטרית אני שואף להיות.
האם אני מכחיש החוצה, וגם מתכחייש לעצמי.
אני מבין שאלה אינן 'הוכחות'.
אותך לא 'כפת לי לשקר, את עצמי לא מוכן – שואף שדבריי יהיו משמעותיים לבחינתי ולבחינת השומעים, כבקרה. אמת.
להשפיע על אוטונומיית אחר, לקבל הכרה על כך, למצוץ כבוד של מתנחתים – לא מתאים. לי; אינהרנטית אני לא מכבד מי יודע כמה את המקבלים דברים ללא בקרה.
The End
נו, אז אני שואייל, אותך(!), ככה אפשר להיות גורו?
נ.ב.
לא זו אף זו (אה?" איך הביטוי? עד עכשיו לא מבין את משמעותו), לפני כמה חדשים, חבר חלק איתי צעד משמעותי שעשה. הוא הבין ממראה פני הבלתי מצונזר שיש לי ביקורת על כך. לא שאל, ולי לא היה דחוף לפרט את עומק הטעות שלדעתי עשה. הייתה לי ביקורת הן על הנזק שהצעד מסב לו, והן על המניעים לעשייתו או למניעתו כפי שהוצגו על ידי החבר – הוא בחן בהתנייתו את המרכיבים הזניחים של הסוגיה.
חודשיים אחרי, שיתף בהתקדמות צעדיו. ספקתי כפיי. וירטואלית. הוא חש בכך.
יום לפני כתיבת טקסט זה, למחרת המופע בהיכל התרבות פגשתי אותו. שיתף אותי בסיומו של התהליך, ואמר שהוא מקווה שלא יצטער על כך.
שאלתי למה שיצטער, והוא התעכב על שני מרכיבים זניחים לטעמי שאם יתממשו אז יצטער.
לתפישתי פספס, אופיינית אגב, מהות.
"צ'מע" אמרתי לו "כמו שאתה משער, אני לא הייתי נוהג בסוגיה זו כמוך" והוספתי "עצות עשה כך או אחרת – זה לא אני. לא נמצא בפרקטיקה הזו. אני בוחן מצבים, מנסה להאיר ולפרק. מקסימום משתף ב-איך אני הייתי נוהג. עם זאת, לא שיתפתי אותך בהתייחסותי לנושא, שכן חשבתי ש
גם לא תסכים עם איך שאני רואה את הדברים,
ובכל מקרה תתבאס על איך שאני רואה אותם."
במקרה שלו חששתי שיש אולי, אפשרות, קלושה, שאם אשתף אותו אולי ישפיע בצורה זו אחרת על מעשיו – ואת זה לא רציתי, אז לא שיתפתי בביקורתי.
