3 30 או 3,000
אני, יש לי ת'התניה, שכשאני נדרש לסוגיה שחורגת מתשובות 'כן, לא, שחור לבן, 17', אני מתלבט האם לענות ב- 3, 30 או ב- 300 מילה.
איך זה ששניהם… ב- 30 מילה
הם נקלעו למצב.
הבינו מה הם יכולים לעשות,
נענו לציפייה מהם של חשובים להם,
כינסו את מכלול היכולות, המשאבים והאנרגיה שלהם לקידום אתוס ערכים הומניים־אוניברסליים שהוטמעו בבית הגידול,
היו קשובים לדרישות הפעילות והתאימו תוך כדי תנועה.
והתעלו.
בשנה האחרונה אני נחשף על בסיס (כמעט) יומיומי, להתייחסויות על ילדיי; על פעילותם בנושא החטופים.
אני נחשף לריבוי חיוויים נוסח "כנראה עשיתם משהו טוב."
בהפגנות – בעיקר נשים נטולות צבע שיער, מדיסציפלינות טיפוליות – קורא לכך 'דיסציפלינות החמלה' – ואקדמיות – אני נשאל: 'איך זה ששניהם מעורבים באינטנסיביות כזו ובוורבליות ההגשה?'
במקרים כאלה אני חוכך האם, איך ובאיזה משלב שפתי ובכמה מילים לענות.
אמנם מורא הסוציולוגיה לא מי יודע כמה שורה עליי ועם זאת אני מנסה לכוון למענה רלוונטי לנושא ברובד אחד ולרמת הקשב של השואל, בשני. מכיוון שאני מרבה לטעות באבחון, אני מעדיף ללכת על הגרסה הצרה, מקסימום אחר כך ארחיב.
במילה
ידידי האמן – אינדוקטרינציה.
בפורום של כמה פרקטיקנים זכרים, if it makes any difference, אֶצ'ו העלה את סוגיית מעורבותם, פֶצ'ו את הוורבליות, ורֶצ'ו את הנחישות שהפגינו. כאמור, כבר התייחסתי לכך בעבר, ולא פעמיים. וכן, זה נושא רגיש – יש ששואלים, מהיציע ואז יורדים למגרש, משליכים על עצמם. [כל כך הרבה הורים רוצים מילים מתוקות על ילדיהם, כשעלי זה כבר מעיק. אפשר לייצא, לתרום חיוויים מתוקים לאחרים?]
שאלתי את הפורום "איך להתייחס, ב- 30, 300 או ב- 3,000 מילה?"
"ב- 30" חרץ סימצ'ו. הוא הרי מושבניק. פרקטי.
"אימם חושבת מתימטית" עניתי "כדי שהיא תתייחס לסוגיה כלשהי היה עליהם להציג אותה באופן מובנה, ברור ושלא ניתן לפרשנות. השיח איתה הכווין אותם להיות נהירים וברורים.
ואם אני הייתי שואל את שאלתך" הוספתי "אני הייתי שמח לקבל הסבר מכווין ב-3,000.
אז הבנת ב- 30 מילים 'איך זה ששניהם…?'"
סף כניסה
כדי להגיע לאן שהם הגיעו הם היו צריכים כישורים, תיעול, נחישות־אנרגיה, חיוויים.
כישורים
הם מפגינים מגוון יכולות. נולדו איתם, ואולי טופחו בבית.
תיעול
הם קבלו על עצמם – גנטיקה של האתוס – לתעל יכולות אלה למטרה מסוימת.
נחישות־אנרגיה
הם כנסו את מכלול האנרגיה שלהם לנושא, תוך דחיית נושאים אחרים.
חיוויים
הם קבלו חיוויים משמעותיים מסביבתם שהם עושים 'נכון' מה שעודד שאותם לתקן תוך כדי תנועה מינורית, ולהמשיך מאג'ורית.
ילדים
אני נחשף לתגובות על פועלם. אכן, מחמם לב. נעים לקרוא אישושים מעין אלה.
עם זאת עולה החשש של התמכרות לחיוויים, לאמונה שחיווים מעין אלה הם חזות המציאות.
אין לי לכך מענה.
ילדים גדולים.
מקווה שאין התמכרות.
יודע ומבין שבלתי נמנע שתתפתח התניה לקבלת חיוויים חיוביים.
על ספקטרום ש
♠ קוטב אחד שלו – שאיפה לשמר ספיחת חיוויים, כשקבלתם מייצרת רעב לעוד מהם, להלן הlikeיאדה הרשתית,
♣ מול קוטב נגדי – שובע, קבלת חיוויים חיוביים ממאיסה את הרצון לספוח עוד.
מניח שהתנהגותית אנושית מובילה לכמיהה ל-עוד.
גם אם עצם היות ההתניה שנויה במחלוקת וכפופה להגדרות שונות,
מניח שתתפתח התניה מתכנסת למימוש חיוויים חיוביים מאחרים.
ההתניה היא חלק מהתנהלות אישית, על חשבון בקרה אינטלקטואלית, בעקבות תלות בהספקת חיוויי סביבה. התנהלות חיים תלויה רבות בחיוויים סביבתיים במסגרת מערכת הפעלה אישיותית. בלתי נמנע.
אני חסר תקווה שההתניה מנוהלת. אז לפחות מקווה שיש לכך מודעות.
בכל מקרה אני מייחס לכך בעייתיות, לבטח פוטנציאלית.
מגיבים
התגובות הנאות, המפרגנות, המעצימות – אינני לוקח אותן כצבר מילים משקף מציאות.
יש בביטויים אלה אמירה של המבטאים, שניתן לפירוש כ:
׳נחשפתי באמצעותך למופע שמבטא ערך נאצל או יותר שמתאים לי להתחבר אליו.
הייתי רוצה שהערך יהיה נוכח בחיי, שאחרים יקשרו אותו אלי׳.
ערכים כהומניות אוניברסלית, דאגה לאחר, מחוייבות חברתית, משפחתית, לבני דודים, לאחים הם ערכים שרובנו היינו רוצים להיות מקושרים אליהם.
מי שנחשפו לערכים אלה, מבחינתם, ׳הם בחזית עמדתי ועושים זאת באופן שאני הייתי רוצה לקשור את עצמי לכך.׳
ערכים כ-אלה כשמוגשים על מצע שפתי גבוה, שלא מעוררים מבחני תקפות, כשמקור לרעיון כשלעצמו הוא האידאה הגנרית, ולא מקרין ׳טובתי האישית׳, על מצע של עשייה אינטנסיבית, הקצאת משאבים אנרגטיים וזמן, שאינם נסמכים רק על הצהרות ומחוות מלל נוגעות במערכת הערכית של המגיבים.
כשמגיבים לכך, בדומה לענידת סיכת חטופים או לצריכת מוצר עם לוגו נחשק – אנשים ממתגים עצמם כ׳שייכים ונמנים׳ על ערכים כ-אלה.
בתגובה מתקיימת החצנה מילולית ערכית. ענידת סיכה לבישת חולצה או תיק נושאי מסר, הם ביטויי החצנה של הזדהות – 'גם אני שם'. המגיבים בlike או במלל מאתרים בשניהם ערכים שהמגיבים היו רוצים לייחס לעצמם: בפעילותם כפי שמשתקפת במדיה, גיל ושי מדגמנים ערכי חופש, דאגה לכלל, לחברה, לקהילה, לבני משפחתם והאחד לשניה, וזאת על מצע שפתי גבוה, רגשי ופוליטי. הם ממשיכים לעשות זאת גם כשהטריגר למאבקם נרצחה. כלומר ממקום שנתפש אידאי, נאצל. מי שנחשפים לנחישות, להתמדה ואולי למאמץ ולמחיר הכרוך בכך, שזה מעבר לביטויי סולידריות והצהרות דאגה מילוליות ומחוותיות, קושרים עצמם לכך בתגובתם.
כן, ואני משער שיהיו מי שיחשבו ויאמרו – הם נהנים מכך, עושים על כך סיבוב לרווחתם.
שוין.
ומכיוון שאני מתמלל ת'עצמי לדעת, וגם אפעס עצלן משהו, אני מעדיף לעשות משהו 'פעם אחת' – תכלית הפוסט המסוים ואתר זה – ואז להעיף אותו למי שמעלה סוגיה שהתייחסתי אליה כבר בעבר. תודה לך, מקווה שהתייחסתי
.
