איך זה ששניהם…?

3 30 או 3,000

אני, יש לי ת'התניה, שכשאני נדרש לסוגיה שחורגת מתשובות 'כן, לא, שחור לבן, 17', אני מתלבט האם לענות ב- 3, 30 או 300 מילה.

בשנה האחרונה אני נחשף על בסיס (כמעט) יומיומי, להתייחסויות על ילדיי, על פעילותם בנושא החטופים.
אני נחשף לריבוי חיוויים "כנראה עשיתם משהו טוב."
בהפגנות – בעיקר נשים נטולות צבע שיער מדיסציפלינות טיפוליות ואקדמיות – שואלות, 'איך זה ששניהם מעורבים באינטנסיביות ובוורבליות ההגשה?'

במקרים כאלה אני חוכך איך, באיזה משלב שפתי ובכמה מילים לענות. אמנם מורא הסוציולוגיה לא מי יודע כמה שורה עליי, אך עם זאת אני מנסה לכוון שהתשובה תהיה רלוונטית לנושא ברובד אחד ולרמת הקשב של השואל בשני. מכיוון שאני מרבה לטעות באבחון, אני מעדיף ללכת על הגרסה הצרה, מקסימום אחר כך ארחיב.

במילה

ידידי האמן – אינדוקטרינציה.

בפורום של כמה פרקטיקנים זכרים, if it makes any difference, אֶצ'ו העלה את סוגיית מעורבותo, פֶצ'ו את הוורבליות, ורֶצ'ו את הנחישות.

כאמור, כבר עניתי על כך, בעבר, ולא פעמיים. וכן, זה נושא רגיש – יש ששואלים, מהיציע ואז יורדים למגרש, משליכים על עצמם.

אז שאלתי "איך להתייחס, ב- 30, 300 או 3,000 מילה?"

"ב- 30" חרץ סימצ'ו. הוא הרי פרקטי.

"אימם חושבת מתימטית" עניתי "כדי שהיא תתייחס לסוגיה היה עליהם להציג אותה באופן מובנה, ברור ולא ניתן לפרשנות. השיח איתה הכווין אותם להיות נהירים וברורים.
ואם אני הייתי שואל את שאלתך" הוספתי "הייתי שמח לקבל הסבר מכווין ב-3,000.
אז הבנת ב- 30 מילים 'איך זה ששניהם…?'"

ילדים

אני נחשף לתגובות על פועלם. אכן, מחמם לב. נעים לקרוא אישושים מעין אלה.
עם זאת עולה החשש של ההתמכרות לחיוויים, לאמונה שחיווים מעין אלה הם חזות המציאות.
אין לי לכך מענה.
ילדים גדולים.
מקווה שאין התמכרות.

יודע ומבין שבלתי נמנע שתתפתח התניה לקבלת חיוויים חיוביים.
על ספקטרום ש
♠ קוטב אחד שלו – שאיפה לשמר ספיחת חיוויים, כשקבלתם מייצר את הרעב לעוד מהם,
♣ למול קוטב נגדי –  שובע, קבלתם ממאיס את הרצון לקבל עוד.
מניח שהתנהגותית אנושית מובילה לכמיהה ל-עוד.

גם אם עצם היות ההתניה שנויה במחלוקת וכפופה להגדרות שונות,
מניח שתתפתח התניה מתכנסת למימוש חיוויים חיוביים מאחרים.

ההתניה היא חלק מהתנהלות אישית, על חשבון בקרה אינטלקטואלית, בעקבות תלות באספקת חיוויי סביבה. התנהלות חיים תלויה רבות בחיוויים סביבתיים במסגרת מערכת ההפעלה האישיותית. בלתי נמנע.

אני חסר תקווה שההתניה מנוהלת. אז לפחות מקווה שיש לכך מודעות.
בכל מקרה אני מייחס לכך בעייתיות.

מגיבים

התגובות הנאות, המפרגנות. המעצימות – אינני לוקח אותן כצבר מילים משקפות מציאות; כמו שבשימוש באמוג׳י כתר אין הכוונה ל׳מלך׳ כן השימוש במילה ׳תקווה׳ לא מעיד שהם הנוסכים תקווה.

יש בביטויים אלה אמירה של המבטאים, שאפרש כ:

׳נחשפתי באמצעותך למופע שמבטא ערך או יותר שמתאים לי להתחבר אליו.
הייתי רוצה שהערך יהיה נוכח בחיי, שאחרים יקשרו אותו אלי׳.
ערכים כהומניות אוניברסלית, דאגה לאחר, מחוייבות חברתית, משפחתית, לבני דודים, לאחים הם ערכים שרוב מי שאינם סוציופתים היו רוצים להיות מקושרים אליהם.

מי שנחשף לערכים אלה מבחינתו ׳הם בחזית של עמדתי ועושים זאת באופן שאני הייתי רוצה לקשור עצמי לכך.׳

ערכים כ-אלה כשמוגשים על מצע שפתי גבוה, שלא מעוררים מבחני תקפות, כשמקור לרעיון כשלעצמו הוא האידאה הגנרית, ולא מקרין ׳טובתי האישית׳, על מצע של עשייה אינטנסיבית, הקצאת משאבים אנרגטיים וזמן, שאינם נסמכים רק על הצהרות ומחוות מלל נוגעות במערכת הערכית של המגיבים.

כשמגיבים לכך, בדומה לענידת סיכת חטופים או צריכת מוצר עם לוגו נחשק – אנשים ממתגים עצמם כ׳שייכים ונמנים׳ על ערכים אלה.

בתגובה מתקיימת החצנה מילולית ערכית. ענידת סיכה לבישת חולצה או תיק הם ביטויי החצנה של הזדהות – 'גם אני שם'. המגיבים בלייק או במלל מאתרים בשניהם ערכים שהמגיבים היו רוצים לייחס לעצמם: גיל ושי מדגמנים ערכי חופש, דאגה לכלל, לחברה, לקהילה, לבני משפחתם והאחד לשניה על מצע שפתי גבוה, רגשי ופוליטי. הם ממשיכים לעשות זאת גם כשהטריגר למאבקם נרצחה. כלומר ממקום שנתפש אידאי, נאצל. מי שנחשפים לנחישות, להתמדה ואולי למאמץ ולמחיר הכרוך בכך, שזה מעבר לביטויי סולידריות והצהרות דאגה מילוליות ומחוותיות, קושרים עצמם לכך בתגובה.

ומכיוון שאני מתמלל ת'עצמי לדעת, וגם אפעס עצלן משהו, אני מעדיף לעשות משהו 'פעם אחת כמו שצריך' – תכלית הפוסט המסוים ואתר זה – ואז להעיף אותו למי שמעלה סוגיה שהתייחסתי אליה כבר בעבר .