ב– 3, 30 או 3,000
אני, יש לי ת'התניה, שכשאני נדרש לסוגיה שחורגת מתשובות 'כן, לא, שחור לבן, 17', אני מתלבט האם לענות ב- 3, 30 או ב- 300 מילה.
איך זה ששניהם… ב- 30 מילה
הם נקלעו למצב.
הבינו מה הצרכים,
מה הם יכולים לעשות,
נענו לציפייה של החשובים להם,
כינסו את מכלול יכולותיהם, המשאבים והאנרגיה לקידום אתוס ערכים הומניים־אוניברסליים שהוטמעו בבית הגידול,
היו קשובים לדרישות הפעילות והתאימו עצמם תוך כדי תנועה.
והתעלו.
בשנה ומשהו האחרונה אני נחשף על בסיס (כמעט) יומיומי, להתייחסויות על ילדיי; על פעילותם בנושא החטופים.
אני נחשף לריבוי חיוויים נוסח "כנראה עשיתם משהו טוב" שהוא ביטוי 'מורכב'.
בהפגנות, בעיקר נשים נטולות צבע שיער, מדיסציפלינות טיפוליות – 'מחוזות החמלה' כ-פסיכולוגיה, חינוך, הוראה, סוציולוגיה ואקדמיה, אני נשאל: 'איך זה ששניהם מעורבים באינטנסיביות כזו ובוורבליות ההגשה?'
במקרים כאלה אני חוכך האם, איך ובאיזה משלב שפתי ובכמה מילים לענות.
אמנם מורא הסוציולוגיה לא מי יודע כמה שורה עליי ועם זאת אני מנסה לכוון למענה רלוונטי לנושא ברובד אחד ולרמת הקשב של השואל, בשני. מכיוון שאני מרבה לטעות באבחון, אני מעדיף ללכת על הגרסה הצרה, מקסימום אחר כך ארחיב.
במילה
ידידי האמן מנסח – אינדוקטרינציה.
בפורום של כמה פרקטיקנים זכרים, if it makes any difference, אֶצ'ו העלה את סוגיית מעורבותם, פֶצ'ו את הוורבליות, ורֶצ'ו את הנחישות שילדיי הפגינו.
כן, התייחסתי לכך בעבר, רבות. וכן, הנושא רגיש – יש ששואלים, מהיציע ואז יורדים למגרש, משליכים על עצמם. [רבים ההורים שרוצים לשמוע מילים מתוקות וצאשררות על ילדיהם. אני שבע, זה כבר מעיק. אפשר לייצא, לתרום ממתקי חיווי לאחרים?]
שאלתי את הפורום "איך להתייחס, ב- 30, 300 או ב- 3,000 מילה?"
"ב- 30" חרץ סימצ'ו. הוא הרי מושבניק. פרררקטו–קונקרררטי.
"אימם חושבת מתימטית" השבתי "כדי שהיא תתייחס לסוגיה כלשהי עליהם לנסח אותה באופן מובנה, סדור, שלא ניתן לפרשנות. השיח איתה הכווין אותם להיות נהירים וברורים."
"ואם אני הייתי שואל את שאלתך" הוספתי "אני הייתי שמח לקבל הסבר מכווין ב-3,000. אז הבנת ב- 30 מילים 'איך זה ששניהם…'?"
סף כניסה
כדי להגיע לאן שהגיעו הם היו צריכים כישורים, הכוונה מתעלת, נחישות אנרגטית, בקרה והתאמות לחיוויים מתקבלים תוך כדי תנועה, כדי להישאר רלוונטיים ונצרכים.
כישורים
הם הפגינו מגוון יכולות. נולדו איתם, ואולי טופחו בבית.
תיעול
קבלו על עצמם – גנטיקה של האתוס – להכווין יכולות אלה למטרה מסוימת.
נחישות־אנרגיה
הם כנסו את מכלול האנרגיה שאצורה בהם לנושא, תוך ויתור ודחיית נושאים אחרים.
בקרה והתאמות לחיוויים
בעשייתם הם קבלו חיוויים משמעותיים מסביבתם שהם פועלים 'נכון' – צרכו את מגוון עשייתם באופן רציף, מה שעודד שאותם לתקן מינורית תוך כדי תנועה, ולהמשיך מאג'ורית.
ילדים
אני נחשף לתגובות על פועלם.
נעים לקרוא אישושים מעין אלה.
עם זאת עולה החשש של התמכרות לחיוויים, לאמונה שחיווים מעין אלה הם חזות המציאות.
אין לי לכך מענה.
ילדים גדולים.
מקווה שאין התמכרות.
יודע ומבין שבלתי נמנע שתתפתח התניה לספוח חיוויים חיוביים.
על ספקטרום בו
♠ קוטב אחד – שאיפה לשימור ספיחת חיוויים, כשקבלתם מייצרת רעב לעוד, להלן likeיאדה רשתית,
♣ מול קוטב נגדי – שובע, קבלת חיוויים חיוביים ממאיסה את הרצון לספוח עוד.
מניח שהתנהגותית אנושית מובילה לכמיהה ל-עוד.
ההתניה היא חלק מהתנהלות אישית, על חשבון בקרה אינטלקטואלית, בעקבות תלות באספקת חיוויי סביבה. התנהלות חיים תלויה בחיוויים סביבתיים במסגרת מערכת הפעלה אישיותית. בלתי נמנע.
אני חסר תקווה שההתניה מנוהלת. אז לפחות מקווה שיש לכך מודעות.
בכל מקרה אני מייחס לכך בעייתיות, לבטח פוטנציאלית.
מגיבים
התגובות הנאות, המפרגנות, המעצימות – אינני לוקח אותן כצבר מילים משקף מציאות.
יש בביטויים אלה אמירה של המבטאים, שניתן לפירוש כ:
׳נחשפתי באמצעותך למופע שמבטא ערך נאצל או יותר שמתאים לי להתחבר אליו.
הייתי רוצה שהערך יהיה נוכח בחיי, שאחרים יקשרו אותו אלי׳.
ערכים כהומניות אוניברסלית, דאגה לאחר, מחוייבות חברתית, לבני משפחה, הם ערכים שרובנו היינו רוצים להיות מקושרים אליהם.
מי שנחשפו לערכים אלה, מבחינתם, ׳הם בחזית עמדתי ועושים זאת באופן שאני הייתי רוצה לקשור את עצמי לכך.׳
ערכים כ-אלה כשמוגשים על מצע שפתי גבוה, שלא מעוררים מבחני תקפות, כשמקור לרעיון כשלעצמו הוא האידאה הגנרית, שלא מקרין ׳טובתי האישית׳, על מצע של עשייה אינטנסיבית, הקצאת משאבי אנרגיה וזמן, שאינם נסמכים רק על הצהרות ומחוות מלל, נוגעים במערכת הערכית של המגיבים.
כשמגיבים לכך, בדומה לענידת סיכת חטופים או לצריכת מוצר עם לוגו נחשק – יש מי שממתגים עצמם כ׳שייכים ונמנים׳ על ערכים כְּ-אלה.
בתגובה מתקיימת החצנה מילולית ערכית. ענידת סיכה לבישת חולצה או תיק נושאי מסר, הם ביטויי החצנה של הזדהות – 'גם אני שם'. המגיבים בlike, מלל או מחמאה, מאתרים בשניהם ערכים שהמגיבים היו רוצים לייחס לעצמם: בפעילותם, כפי שמשתקפת במדיה, גיל ושי מדגמנים ערכי חופש, דאגה לכלל, לחברה, לקהילה, לבני משפחתם והאחד לשניה, וזאת על מצע שפתי, רגשי ופוליטי. הם ממשיכים לעשות זאת גם כשהטריגר למאבקם נרצחה. כלומר ממקום שנתפש אידאי, נאצל. מי שנחשפים לנחישות, להתמדה ואולי למאמץ ולמחיר הכרוך בכך, שהוא מעבר לביטויי סולידריות והצהרות דאגה מילוליות ומחוותיות, קושרים עצמם לכך, בתגובתם.
כן, ואני משער שיהיו מי שיחשבו ויאמרו – הם נהנים מכך, עושים על כך סיבוב לרווחתם.
שוין.
ומכיוון שאני מתמלל ת'עצמי לדעת, וגם אפעס עצלן משהו, אני מעדיף לעשות משהו 'פעם אחת' – תכלית הפוסט המסוים ואתר זה – ואז להעיף אותו למי שמעלה סוגיה שהתייחסתי אליה כבר בעבר. ודה לך, מקווה שהתייחסתי
.
