3 30 300
אני, יש לי ת'התניה, שכשאני נדרש לסוגיה שחורגת מתשובות 'כן, לא, שחור לבן, 17', אני מתלבט האם לענות ב- 3, 30 או 300 מילה.
בשנה האחרונה אני נחשף על בסיס (כמעט) יומיומי, להתייחסויות על ילדיי, על פעילותם בנושא החטופים.
בהפגנות – בעיקר נשים מדיסציפלינות טיפוליות ואקדמיות, נטולות צבע שיער – שואלות, 'איך זה ששניהם מעורבים, באינטנסיביות ובוורבליות ההגשה?'
הם נקלעו למצב.
הבינו מה הם יכולים לעשות, נענו לציפייה, כינסו את מכלול יכולותיהם, משאביהם והאנרגיה שלהם לקדם אתוס ערכים הומניים־אוניברסליים מוטמע, בקשב לדרישות הפעילות.
והתעלו.
במקרים כאלה אני חוכך איך במשלב, ובכמה מילים לענות. אמנם מורא הסוציולוגיה לא מי יודע כמה שורה עליי, ועם זאת, אני מכוון שהתשובה תהיה רלווונטית לנושא ברובד אחד, ולרמת הקשב של השואל בשני. מכיוון שלא תמיד אני מאבחן נכונה, כדאי ללכת על ההצרה, מקסימום, אחר כך ארחיב.
בפורום של כמה פרקטיקנים, זכרים אגב, אֶצ'ו העלה את סוגיית המעורבות של שניהם, פֶצ'ו את נחישותם, ורֶצ'ו את הוורבליות.
כאמור, אני די מיומן במענה. וזה נושא רגיש – יש מי ששואלים ואז יורדים מהיציע למגרש, משליכים על עצמם. אז שאלתי "איך להתייחס, ב- 30, 300 או 3,000 מילה?"
"ב- 30" חרץ סימצ'ו. הוא הרי פרקטי.
"אם אני הייתי שואל" עניתי "הייתי שמח לקבל ב-3,000.
וכן, אימם מתמטיקאית. כדי שהיא תוכל להתייחס לסוגיה יש להציג אותה באופן מובנה, ברור ולא ניתן לפרשנות.
הבנת בפחות מ- 30 מילה 'איך זה ששניהם…?"
ומכיוון שאני מתמלל ת'עצמי לדעת, וגם אפעס עצלן משהו, אני מעדיף לעשות משהו 'פעם אחת כמו שצריך' – תכלית הפוסט המסויים ואתר זה – ואז להעיף אותו למי שמעלה סוגיה שהתייחסתי אליה כבר בעבר.
