השתכרתי

משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

שלוש פעמים

לראשונה

1972, בבת מצווה של בת כיתתי רויטל מנחם, בן 12.

יואב מתתיהו, כבר אז הוא היה נשמה, זוכר שתמך בי בשכרותי, הזכיר במפגש כיתתי ב- 2021 שאמרתי לו ש'לעולם זה לא יקרה לי שוב'.
ולא שאני מערער על כך, זכרוני, שמזה שנים יחד עם אלמנטים נוספים הקשורים לבריאותי כבר לא משהו, לא מאשר את אמירתי זו, ועם זאת בהחלט מסתדר איתה.

עם זאת, האתוס המנחה נמצא שם; אין לי הערכה לשכרות, למשתכרים, מחליא את עצמי אם קורה, יקרה לי.

ואז

כ-35 שנה אחרי, בערב עם חבריי החולונים אצל רוני ארביב, אלי מנו השקה אותנו בסוג של אילוץ חברתי, יותר מכפי יכולתי. נהגתי הביתה. שיכור. סומך על עצמי ש'שיכור, שיכור, יודע מה עושה.'

אין השלכות ותוצרים נוספים על אלה שרושם לעצמי – 'פיחס, לא מתאים, לא כייף, לא מצחיק. לא נכון לי'.

פעם אחרונה

ב- 2010, עם ברק גזית ולובה לוגובינה במוסקבה, Шинок, מסעדה אוקראינית מופרכת, ניתן לצפות בקישור, קומה שנייה משקיפה מסביב על שחזור כפר אוקראיני על חיות הבית והאיכרות המבוגרות שמטפלות בהן. בהתאם למיתוס של שותים עד מעבר ליכולת, המארחים השקו אותנו. כמעו בכוח, בלחץ חברתי של מארחים.

למחרת חשתי שעברנו פיגוע.