משך קריאה: 5 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
מחאה אד־הוק, לא ממוסדת
חרבן מסיבות שאני – ההתכנסות ההזדהותית, תחושת הכוח הנשענת על צִדְקָת יחד המוני – מרתיעה. אותי.
שיחות ווטרנים חרושי קמטים, עוטי עיטורים ואותות הפגנה שחורים, אדומים וורודים, נוצצים בזיעה ים־תיכונית, משחלפים סיפורי מורשת על עימות עם שוטרים, וקרבות עם ביביסטים.
לא נראה לי: לא עניינית, לא אסתטית ולא ערכית.
כן נראה לי כתמונת ראי של פרקטיקות אמוניות, לאומניות, משמרות התכנסות הזדהותית, להלן 'ימין', בכל עת, גאגורפיה, תרבות ושפה.
לא ניתן להכריע באיזו מידה המחאה הובילה לחילופי שלטון.
זהו שיח נרטיביסטי – 'הצמדת ערכיות לאחר מעשה למאורעות עבר.'
מעניין, שהמייחסים למחאה את חילופי השלטון צידדו או נטלו בה חלק. לא להיפך.
'טוב' שלא המחאות הן אלה שהחליפו שלטון; בתחרות מי צורח יותר, ימין תמיד יצעק יותר רם, עם יותר מחץ ובפחות גבולות, בכל עת.
לא אוהב ממשלה. ממשל הוא כורח. כמו את השלפוחית, הכליה והריאה שלי. לא רוצה לשמוע מהן, וכן לייחל שיתפקדו מיטבית, בידיעה שלא. כשאני מרגיש אותן, הן עובדות פחות ממושלם, ואז מתאונן, גונח, צורח, מנסה לרפא.
כשמשטר מנוהל על־ידי שלושה כתבי אישום, נערץ על ידי בעלי תודעה דמוקרטית נמוכה, אני מבין – יאמרו 'תבוסתנות' – שבכוחי המוגבל אינני יכול לעשות הרבה. כן לצרוח. כל עוד ניתן.
אני מחצין מה אני חושב על ראש ממשלה שלושה כתבי אישום, על תומכיו האקטיביים, הפאסיביים והאדישים שמאפשרים לו לנתץ דמוקרטיה ושלטון חוק, ולהסתלבט על שומעיו.
בדרך, [אולי גם] מסב אי־נוחותקל'ה [גם אם רגעית וזניחה] של מזועזעים לשמע שמו של המנצח ב1933. שיידעו, גם אם יתעלמו, שאני רואה במקוננים על הסרת ר"מ 3 כתבי אישום כמי שחולקים היום ערכים משותפים עם המונים שהריעו לניצחון עמיתיהם ב1933.
[אלה מ1933 עוד לא ידעו לאן יוביל. אם היו יודעים אולי לא היו עולצים.
אלה מ2021 כן רואים לאן זה הוביל. ורוצים עוד.
וההוא לא הואשם בשחיתות.]
ואני מבין, זוכר ויודע, שדמוקרטיה אמורה להחיל גם את הגרסה העממית בנוסח 'דמוקרטיה זה בחירות', ולא את העיקר – מה שקורה ביניהן. ואת מי שאהדו את טראמפ – 'הוא טוב לישראל'.
אינני מכבד, אבל היי, זו דמוקרטיה יש לאפשר.
אז מה חוגגים כעת? את נתניהו הלך? את 'אנחנו נתקן'?
במשמרת שלי, הדמוקרטיה חטפה קוועץ'. ישראל עוד בתוך הקורונה, ואגרוף מנתצי הדמוקרטיה עוד בתוך פרצוף הדמוקרטיה הישראלית, מקווצ'ץ' את ערכי שלטון החוק;
חצי ממשלה, לערך, היו מעדיפים את נתניהו ושותפיו לו רק נתניהו היה מקבל אותם.
ומתגנץים לממשלה קודמת מכהנים בממשלה חדשה, הותירו את העיוועים של ר"מ חליפי, ריבוי שרים.
ובוגרי המכינות מנתצות דמוקרטיה עושים עכשיו בית ספר לממשל הקודם, שאך לפני רגע היו חלק ממנו.
אמני סתלבט המונים, סייעני פופוליזם כיחיא וקלוגהאפט מונו על ידי 'רוחות השינוי'.
נתניהו הוסר מראשות הממשלה. בקוניונקטורה דמוקרטית. יותר טוב מאשר בנבצרות משפטית, ועדיין לא בהחלטת 'העם', המון מתפכח.
ישראל עדיין, עם בוקס בפרצוף מעוך; לא ידוע מה עם הצוללות והחיסונים החסויים. והסנטימנט שאפשר את נתניהו וטראמפ, פועם.
אז על מה עולצים?
אמרו על המפגינים ש'אין להם מה לעשות' אז מפגינים.
כעת אומרים שעם הסרת נתניהו המפגינים לא יודעים מה לעשות עם עצמם.
לדעתי, לא עניין של חוסר ענין מעש.
זה פחות פרקטי, יותר 'נאצל', ובעייתי אף יותר;
המפגינים חשו שעשו משהו, הגנו על ערכים, שלמו בזמן, באנרגיה ובכסף. ספחו תחושת סיפוק, ערך וניצחון.
עד כאן אני גם.
כעת הם נוברים בזכרון, מגירים תחושת איכותיות, סוחטים נוסטלגיה רוצים לתייג, לפצ'פץ' עוד קצת, להטמיע – להזכיר לעצמם ולסביבתם – תרמנו למשמעות.
כעת כשהתופים והזמבורות נדמו,
- חוגגים נקרופיליה?
- ממחזרים את הכייף?
- שומרים על ההתארגנות?
- מציעים דגל להשכיר, התשובה למיליציות ראהם כרמי בוזגלו, לשסות מפגינים (רק) במטרות ראויות?
מבחינתי, ערכה של מחאה באשר היא, היא בהיותה אישית, זמנית, מקומית, ו(כמעט) ספונטנית.
אני הייתי משאיר אותה שם, ככזו.
מסכים. עליה להתפרק.