פגוש פוגייש פגשתי – בקצה

מוקדש* לידידי** הנערץ, באהבה***

בקצרצרה

חרא כלי, ב- 200 קמ”ש – מהירות שידידי טרם היה בה, כשמרימים גלגל – ידידי לא יודע להרים גלגל, הכידון רועד.

ובהרחבה

בשלהי סתיו 2015, ידידי הנערץ ליווה אותי, למעשה הרכיב אותי על אופנועו, לסוכנות דוקאטי. שם עשיתי שם סיבוב התרשמות על מונסטר 821, פרט שולי להמשך.

כעם מחשבי אפל, איתם פלירטטתי, לא התחברתי לקונצפט ולתעתועי תודעה להם חבים מותגים אלה את יוקרתם – גם הפעם אשאיר את הפרודוקט על המדף.

לאחר הסיבוב, בצאתנו, טרם עלייתנו על האופנוע, חבר אלינו עובר אורח, יהודי בשלהי הארבעימים, בחן את אופנועו של ידידי, ושאל אותו אם הוא רוצה לקנות את אופנועו.

מ-

  • הסתכלות שטחית בבחור,
  • מהיכרותי עם ידידי,

כבשתי את שאיפתי להמשיך בדרכנו, והאזנתי לשיח.

מן המפורסמות, הידועות והברורות, ידידי הנערץ, להלן ‘יה’, לא ניחן בקשב עמוק, יסודי ורב, כלומר, אם להעיק בפירוט, אין מצב ‘קשב’, אלא כשהנושא המדובר הוא – הוא עצמו.
וגם קביעה זו הייתה נכונה למילניום הקודם; במאה הנוכחית, הוא שכלל את יכולת האזנתו רק למצב שהוא מדבר.

המינוח ‘הפרעת קשב’ לגביו, שקול ל’הרב עובדיה יוסף דתי’, ‘יגאל עמיר ימני’, ‘שרה נתניהו בלונדה’` לא שביטויים אלה הם בלתי נכונים, הם סוג של אנדרסטייטמנט לאקספליסיטיות המציאות.

יה שלנו כרה אוזניו לסיפורי חביירו החדש, שהפליג בסיפורים, שערכם הוא בצביונם וצבעם, ותקפותם עלולה לכרסם בחן הנילווה להם.

קיצורם בתמצות, תמצותם בקיצור- לידידו החדש, כך הוא מספייר, היה BMW S1000R, כשל אופנועו של יה, והוא החליף את האופנוע ב- BMW S1000RR. החליף R אחד בשניים.


ולא שהאופנוע דנן הוא כלי קוטייל קנים. נהפוך הוא – זהו כלי קטלני. זו מכונה דו-גלגלית שירחון מוערך העריך אותו כאופנוע הלא ייעודי הטוב ביותר בעולם לשנת 2014, ומגזינים אחרים החרו החזיקו ממנו ככזה גם ב- 2015.

אוירון ב.מ.וו.
מנחת ככר המדינה

זהו, by far, כלי הרכב החזק, המתוחכם ביותייר עליו רכבתי. בחיי.
מה הרבותא של ה- RR על ה-R?
עוד 30 כוח סוס על ה- 160 שמצוייד אורגינלית ה-R, וכן תנוחת רכיבה ספורטיבית רדיקלית. לא לי.

כדי להבין- אינני חזיר גז. אני רוכב בתוך המעטייפת; לגרזן – להשכיב את האופנוע, ברך משתפשייפת על כביש, שיוף רגליות – אינני יודייע, ווילי – הרמת גלגל קדמי יזום – אני מפחד, וגם לא עולה בדרך כלל על 150-160 קמ”ש, את האופנוע הקודם שלי העליתי ל- 204, פעם אחת, ועם ה S1000R של ידידי כשבתי האהובה, הגוזל הענוג, אוחייזת אותי בשמאלה ואת קסדת ה3/4 שלה בימינה- שלא תעוף, נעולה בנעלי בית חומות משובצות ליד עזוז, עם ר’ישלה, העליתי אותו ל- 220 קמ”ש, על השעון, רודף אחריו. מצדיק את אמירתו – “דיקמנוס אין לך חוט שדרה”.

אווירון רונן רודיק
שי דיקמן רונן רודיק כוחות משולבים

זהו אולי חוסר אחריות משווייע, ועם זאת עצם הציון מעיד שאינני במחוזות רכיבה קיצונית אלה, על פי רוב. כלומר עיקר תשומות תשומות הנהיגה שלי מופנות כלפי ‘זרימה מוטורית’ – תנועה רציפה, ליניארית, חלקה זורמת של מהירות, האצה/ בלימה, כיוון, הטייה, נתיב – שהנוסע הווירטואלי יוכל להירדם מאחור, גיהוץ חוקי התנועה והנתיבים.

בדומה להטסה – תשומותי, כישורי רכיבתי מוטים ל’קוהורנטיות התנועה, לא לוירטואוזיות’, שכן מוכשרות רכיבתית וירטואוזית, או אחרת – לצערי – אין בי.

מולטיגניות האופנוענות

אני מתפעל מעולם האופנוענות, במובן הזה שאינני מכיר מוצר שמהווה כר לכל כך הרבה גוונים – נראה לי שהמושג ‘הטרוגניות’ צר מהכילם – בין העדפות הצורכים אותו:

  • סף כניסה – די גבוה,
    • חשש,
    • יכולת רכיבה,
    • כספית,
  • התנייה רכיבתית,
    • כביש,
    • עירוני,
    • שטח,
    • טיולים.
  • כישורי רכיבה,
  • אסתטית,
  • פרקטיקה,
  • שימושיות,
  • הוספת מרכיבים על פלטפורמת הבסיס,
  • הטייה מכנית,
  • הטייה תרבותית/ היסטורית,
  • הטייה מותגית,
  • ביטוי להחצנה אישיותית.

יה

ובכן, זה המקום להוסיף כמה מלים על ‘אופנוענותו’ של ידידי הנערץ;

הוא אמנם כנראה עלה על דו גלגלי בנערותו, אך הוציא את רישיונו עוד-מעט-לפני- כשלוש שנים. בעודו לומד רכיבה טרום טסט ראשון (מתוך חמישה) רכש אופנוע שיכול להוות אופנוע חלומות ל- 80 אחוז מרכבני הדו-גלגליים בעולם, BMW F800R.

ומה זה ‘מתוך חמישה’? ובכיין, כשעקבתי אחריו בשיעורי רכיבה, כשרכב מתחת לביתו טרום רישיונו, היה נראה לי שהוא שולייט בכלי. הייתכן שהטסטרים – בנים של זונות, ישבתי בטריבונה בחולון צופה בשניים מהם בוחנים אותו – זיהו את חוסר הגבולות?

בטכניקה הידועה ‘הבבכלדצב”כ’-

  • הכה ברשעות – הקורא יחליט וולונטרית, האם לנקד את הב’ של ‘ברשעות’ בשווא או בפתח – בבעיה כדי לשחרר דמעות צחוק במקום כאב’, [טכניקה שנוסתה בהצלחה בריבוי מקרים, ובכישלון ביתרם, וגם על אמי בארוחת ערב אצלנו כשדווחה דרמטית- “בלעתי את השן”, התלבטה האם לפצוח בבכי. הזכרתי לה “אמא, עם השיניים לועסים, לא אוכלים אותן”. אותי זה הצחיק. היא ריצדה בין בכי לצחוק. דומייע.] הצעתי לו, החל מכישלון הטסט השלישי, לנתייר החוצה מגזוזטרת ביתו (-2013, קומה 23 ב- you) שכן, היה לי קשה לייחס את הכשלותיו לטסטרים המשיקים למוצאו העדתי, בשל ‘חוסר פירגון עדתי’ כפי שהוא נטה לייחס להם, ולאלה מצדו הצפוני של האגן, לייחס את אותה מכשלה רק בהיפוך. להזכירנו- היו שם כמעט מחצית התריסר בוחנים. כור היתוך. קיבוץ גלויות. melting pot. כנראה שזה לא הם.

מי רכב על אופנועו, בינתיים? בהעדר גבולותיו, נקט מולי בנדיבות מופלאה – אני. ובני. וה’, חבר נוסף. ואף באחריותי, היפהפייה הזו נפלה גלגליים ארצה, חוללה משהו.

בכל אופן ומקרה – מעייף את עצמי – הבחור עלה על אופנועו ובהעדר גבולות, מידה, סבירות או התפתחות אורגנית, פצח במסע 3 ימים סובייב ישראל. הוסיף קורסי רכיבה בישראל, פולין ובולגריה, שכר אופנועים באירופה, דחס עשרות שנים ואלפי קילומטרים בפרק זמן של פחות מ-3 שנים.

עם הצטרפותו לרכיבה ידידי ייחד תשומות ומאמצים להצמיד ברכו לרצפה; עדכני לתיעוד זה, ברוכבו- ברכו קרובה לקרקע כמרפקו לשמיים.

בהנפת גלגל קדמי הוא נאבק בגרביטציה בחירוק שיניים ובולמי זעזועים; בחולות השרון, מצופה בשריונים, מזווד במגינים, מזויין במיגונים עד חניכיים, וחמוש בתלבושות ייעודיות ממגפיו עד קדקודיו- ללא הצלחה, באופנוע שטח מקצועי, אותו רכש בנוסף.

אני לעומתו, שברתי צלע בניסיון מוצלח חלקית להעלות גלגל, ובכישלון מוחלט בלשלוט עליו there after.

אווירון יאיר דיקמן
הפלה

ואני יכול להעיד, שאמנם אינני מדד לדבר, ועם זאת מבחינתי, אם אחלק את רכיבת האופנוע, כנהיגה וכטיסה ל-

  1. ‘לימוד פורמלי’ – לקיחת שיעורים,
  2. ‘התידדות עם הרכב הדו גלגלי’ – פרק הזמן בן כמה שבועות שמפנימים את הקונצפט,
  3. ‘למידה אורגנית’ – צבירת ניסיון, משפייר נהיגה,
  4. ‘פלאטו’ – התייצבות, רכיבה בוגרת,

וזאת על מצע ‘כישורים רכיבתיים’ מולדים.

הוא מוכשר ממני, כעת כ’רוכב בוגייר’. יש לי, בהיותו מי שהוא ובהיותי מי שאני, הערות על השוני הרכיבתי בינינו. עם זאת כמו שניסייח הבוחן התעופתי רון צ’פמן ביוני 1990 בAmerican Flyers, “אני בעל ניסיון תעופתי מספיק כדי לדעת שאתה לא אמור לטוס כמוני, אפשר להיות שונה, רק מנומק.’ הוא רוכב טוב יותר ממני – בעליהם של הרגלים רעים שאינני נפטר מהם שמשווים לרכיבתי אופי, כמו שאמר איתי הורוביץ ב- 1987 “דיקמן אתה רוכב כמו קטנוען.”

האיש – שסבירות, מידתיות, אורגניות וכיוצא באלה מלים מעיקות לא מהולות בלקסיקון חייו, מצמצם את אוסף הגירויים לקיסם אחד עם שני קצוות:

  • ילדיו,
  • אופנועים.

כך, רכש ציוד, ואופנוע קיצוני עליו הרחבתי, ושלח את בכורו – בר מצווה פחות שנתיים, לקורס רכיבת שטח, ורכש לו אופנוע, ונסע עם ילדיו להשתלמות (לבכור), בהונגריה, ואת הבן הצעיר שלח לחוג, ורכש גם לו אופנוע- שלושה(!) אופנועים, ולשאיילתי למה הוא לא לומד, התשובה ניתנה כעבור כמה חודשים, ורכש מוטוקרוס מקצועי לעצמו, ולא שעה לעצותיי המצ’עממות ורכש טנדר שיישא את כל המטלטלין, כשנוסייע לחוגי הרכיבה.

וזה לא שיש לאיש המרתייק בעיה עם גבולות. אין לו. הוא מכיר את המושג כמו שאני מכיר את הרעב בעולם. שמעתי על כך.

והוא יכול לספייר לי על ‘איזה יופי רוכייב בנו, ולצרייף סרטים ותמונות, ואף מציף אותי בסיפורים על חבייר של הן, שיש לו- השארו במושבכם- מסלול מוטוקרוס אצלו בבית.

ואני, קצר רוח שכמותי, מחשייב את קצי לאחור. מ-צ’-ע-מ-ם! אז מה עושה? מטיח זאת במקלדת.


ולרישא ההתרחשות:

“אז תגיד, תגיד” התערבתי בשיח לראשונה, “למה מכרת את ה- R, -ורכשת את ה- RR?”

“למה?” ענה “מפני שכשמרימים את ה- R לווילי ב- 200 קמ”ש הוא מפרפר, וה- RR, לא.”

ומאז, אני יודייע גם אם לא ייאמן, סר (לפחות חלק) מחינו של אופנועו. 160 כוח סוס לא מספיקים. “האופנוע נחלש לי, אני צריך חזק יותר” הוא חוזייר ואומייר.

 

 

 


* אחאנא”ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט ‘מוקדש ל-‘ בספרות, בספורט; מין מחוות של שמרנים חובבי מלל מרהיב שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית. שיהיה.

** כבר הספקנו לריב על שטות מוחלטת, שהיוותה קצה פרונקל של התנגשות פרסונליות מאז’וריות, שהביא אותי למימוש התובנה עתיקה על דימוי עצמי.

*** אכן אוהב, אהבתי אותו, אסיר תודה לו על החוויות שלא הייתי זוכה לחוות בלעדיו, שלמדתי ממנו, באמצעותו, המון.

מכיוון שיכולת הקשב הנמוכה שלו, נשרה, אבדה, נשמטה, נעלמה, התאדתה…, למען היושייר האינטלקטואלי הוא חוזר ואומר לגילויי חוסר הסבלנות שלי “אתה אומר שאני איבדתי את היכולת להקשיב, אבל לך אין יכולת הקשבה” ועם האשמות נחרצות אלה אינני מתכוון להתנגד, אלא לקבלן בהכנעה, ואף להודות שבין מגרעותיי, הרבות מנשוא, זו אחת הפחותות שבהן.

צר לי. פעמיים: צרצר. גם חבל שכך, גם רוחב היריעה הוצרה. אני מודה- לא מכחיש, ולוקייח על עצמי. זה אני זה לא הוא. לא רק שהסבלנות נגמיירת, אני גם כבר לא משתין אני מטפטייף.

 

באותם רגעים בהם הוא מוציא את התחוב למעמקי רקטומו

לא מזמן באיזה רגע קצר ונדיר של פיכחון- הוצאה יחסית של ראשו ממעמקי ישבנו, ציין יה בסוג של צער, אולי, השלמה, לא נועץ

Share

השאר תגובה