משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
מוקדש* לנידפים רגשית** בצער***
מי שנוטה להחיל על עצמו, כמאפיין התנהלותי, חיוויים חיצוניים,
ולהוריד לעצמם ערך. וולונטרית.
בנחישות.
במצוקתם, שמים את סביבתם במגננה, על מצבם מפני שבמובהק
- נוטים להיפגע מחיוויים חיצוניים,
- אם מכוונים אליהם, וגם אם לא,
- להעצים את עוצמת הפגיעה.
- באים בטענה שחשפו אותם לחיווי, לא חסו עליהם. גרמו להם מצוקה.
טענות
בין מאפייני הטענות ניתן למצוא את
רגישות
איך לא הופגנה רגישות, למצב למבנה האישיות?,
ריך לא זוהה, מבעוד מועד את פגיעותי?
הרי את/ה/ם/ן מכיר אותי…
זמנים
- בעבר: למה חיוויתם כך, נפגעתי,
עתיד: הזהרו מפריכותי, אפגע.
הוכחת פגיעה ונזק
כשנטען מולם שלא הייתה כוונת פגיעה, ואם כן נפגעו, אז למה לקחת את הפגיעה וולונטרית מידה 30 אם אפשר 2?
הם עומדים על זכותם ש
- כן הייתה כוונה,
- נזק נגרם,
- ציפו שיזהרו מפריכותם.
עומדת להם חזקת הפגיעות.
ואז
בְּאז כלשהו, מגיעה החתירה להכרה החיובית הבלתי נמנעת:
בבסיס פתולוגיה, אולי בליבה, או במעטפת, מאחורי הרגישות המופגנת, מסתתרת, רוצה לצאת לאור, להכרת הלגיטימיות, ההכרה בצידוק תחושת הפגיעה;
שהנזק הנגרם ניתן להבחנה בעיין בלתי מזויינת, הוא 'מוצדק' אוניברסלית, ובכלל לא באחריות הנפגע.
הקליימקס
זה לא אני הרגיש, שתחושת הערך שלי תגובתית לחיווי חיצוני, זה הפגיעה החיצונית הבלתי מידתית בה.
* אחאנא"ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט 'מוקדש ל-' בספרות, בספורט;
מין מחוות של קונסרבטיבים אינסטינקטיביים, שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית.
שיהיה.
** נידפים רגשית – שנמצאים במתח מתמיד מתי כוחם להם לתחזק את מצב רוחם, שנסיונם מראה להם שבגירוי או החיווי הבא היא אכן תתרסק.
*** נושא היציבות הרגשית הוא אחת הסוגיות החשובות והעיחיתיות ביותר של האנושות בשנים האחרונות, תלך ותחריף.
הרבים הסובלים מבעיה זו מעוררים את סקרנותי, את הזדהותי האמפטית.
מעניין ככל שיהא, אני מואשם תדיר בתרומתי החיובית, במובן של היותה, והשלילית במובן ערכה, לאיבוד יציבות זמנית של רבים ממכרי.
