משך קריאה: 13 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
ב. אני מפגין
אז אני מפגין. אינני בתחרות 'מי מוחה יותר'; בין פעילי המחאה אינני קנדידט להתנאוּת באנרגיה שהקציתי למחאה ולא להתהדרות בתרומה תפעולית לקיומה.
אני עויין, אישית, את מי שמאפשר את כרסום הדמוקרטיה באופן פעיל או באדישותו – אין הסבר מחייב את השלטון כעת שמקובל עלי. אני מזדהה עם הסוציאל דמוקרטים בבחירות רפובליקת ויימאר בהסתכלם בעיניים כלות על המפלגה הנאצית. פתיחותי מצטמצמת בהכרה בזכות המלאה של כל אחד לומר את כל שירצה, כולל הסתה לאלימות, ואינני רוחש כבוד כלפי תומכי שלטון זה. אני חף מטענה כלפי מי שמתנגד לסיאוב שלטוני גם אם הוא פסיבי לחלוטין – אין לי טענה כלפי מי שלא מקצה לכך אנרגיה. אני בוחן את הטייתו התפישתית לא המעשית. ציפציפיאדה של שמאל שבע.
מאז הסגר השני בספטמבר – אותו קישרתי גם לנסיונות למנוע הפגנות, הפגנתי כמעט מדי יום בככר העיר עם דגל שחור מבטא בנוכחותי את מחאתי על ניתוץ הדמוקרטיה. לבד. אני משער שלמסתכלים מהצד, המוחים נראים בטייפקאסט של מבוגרים פריבילגים מתנשאים, שמסרבים להכיר בשפע הניגר, מתלוננים על התרבות הנחותה ובהמשך מתעלמים מהיכולת לארגן חיסונים. לא מתכוון להתמודד עם הרושם הנתפש.
התגובות לנוכחותי נעות על מרחב משולש של אדישות הרוב, אוהדות ועוינות מעט; מכיוון שנמצא בככר עירי מטבע הדברים חיוביות – מחוות גוף, עצירות לשאוף נחמה של 'יחד', אפולוגטיקה של "אני בגשרים, בבלפור" – אני לא צורך ואינני מוכר אינדולגינציות. הצעות מזון ומשקה מאוהדים – לא נאה לי, אני לא לוחם חירות.
כן יודע לומר שעם מחייבי המצב אין לי עניין בשיח. יכול לשמוע קולות ניחרים מתחתית תחושת המודרות, מהם אני מתעלם או משיב בחיוך ובזקירת אגודל. צעירים על דו־גלגליים חולפים על שביל האופניים עשויים להפטיר בנחישות כבושה 'רק ביבי' או 'ביבי המלך'. אני אחד, בגיל הוריהם, הם לבד, ללא חיפוי סוציולוגיה תומכת – אין שבירת דיסטנס מילולי.
אצל מבוגרים אני מקבל ביקורת של למה אני מפגין, למה לבד, איזה תוקף מוסרי יש לכך, למה בישיבה, איך עם מחשב, או למה לא ראו אותי כשעברו אתמול. אחרים עם הצעות לשיפורים, בקשות לשינויים כדי שיוכלו להתחבר, או ביקורות.עצות איך ועל מה להפגין בעיקר של אלה שמתנגדים להפגנתי – שיפגינו או לא, על מה שהם רוצים, למה מכווננים אותי לערכיהם?
אני נפעם מהיותי טריגר למנגנון ה'פייט או פלייט'. מהעוצמה. כלומר, לטעמיי ההתנהלותיים, אני יכול להבין שמישהו מתרגז מתבאס על היותי, מה שאני מסמל. מתקשה להכיל את עוצמת הרגש, הפגיעות, התגובתיות, האלימות הכבושה והמתפרצת.
אחת ליום מבוגר יכול לפצוח ב"מה זה הדגל השחור?" כפתיח שיחה אופייני לביביסטים. אם השואלים אינם נשים, מבוגרים מאד או בעלי מבטא זר, אענה ש"אני משער שאתה נבון מספיק כדי לדעת מהו הדגל השחור". במעט מקרים, ועדיין דיים כדי ליצור כלל, אם הם יוצאי חבר העמים אשמע קללות. בשאר – 'לא באמת, אני לא יודע' אענה 'מחאה על ראש ממשלה שלושה כתבי אישום, שיש מי שמאפשרים לו' במימיקה של 'אני מבין שגם אתה נמנה עליהם'. אז נתכות שאלות, ללא סימן שאלה, ממאגר – 'מה רע לך', ו'מי יכול להחליף אותו', ו'מי הביא את החיסונים', וקביעה ש'שלטון מחליפים בקלפי' וכאלה. בשלב זה אני עוצר את חלקי בשיח – לא אשמע דבר חדש, לא אשוכנע ולא אשכנע. אין לי עניין בהתנשאות על מי שמתנחת, ולא לנסוך על בן השיח את לגיטימציית 'אנחנו מתדיינים'. אנחנו לא – הוא רוצה הערכה ממני, לתפישות שאני מתייחס אליהן כאל ביטוי של תודעה דמוקרטית נמוכה.
עם כאלה ש'בצד שלי' האגרסיה הוורבלית יורדת, כמובן. אני יכול להאזין לתפישות ומוטיבציות. על־פי רוב תמונות ראי של התכנסות תפישתית, רק לצד השני, הכאילו נכון. השונות בעמדותינו תיחשף בפסקה השניה, בבחינת – 'ימין מתכנס שמאל מתבדר'. אלא אם אני מאתר רצון כן לשמוע על מה איננו מסכימים – אני רק מאזין, חוסך את השקפתי. לא חשוב לי לשתף, יודע שלא אצליח לשכנע.
הרבותא?
מה הערך של ההפגנה?
אותך לא 'כפת לי לשקר.
את עצמי לא מוכן; מניח שאם הייתי עסוק יותר, לא הייתי מפגין בכזו עצימות.
ארוטיקת האתגר, שמתפוגגת מהר של 'להפגין לבד', להתמודד עם הרתיעה החשש, האינסטינקטיביים מכך שאתפש כביזאר. זו עבורי, סיבה לעשייה במקרה זה, לא למניעה.
סוציולוגיה, היותי עוד אניץ קש על גב הסציולוגיה שמסמן לדומים לי, ולאלה שאינם שיש מי שמתנגד למצב. הדומים ממילא שם, השונים לא ישנו את תפישתם. בקצה השוליים, רגשית, יישארו באותו מקום, ואם יתחזקו – לא באמת נורא, וכנראה שֶהתכנסות מתי המעט נחלשת קמעא. לא – זו אינה סיבה כשלעצמה, היא חלשה מדיי.
