טיירי וידר – איברהים מעלוף וג’ולייט גרקו

הערכת משך קריאה כ- 9 דקות

כבוד

יש משהו יפה כשדור ישן מגדל דור חדש, מפרגן לו, צועד לצידו ומפנה לו מקום. יש משהו מרגש כשדור חדש נותן כבוד לדור הישן, מעריך אותו, את מה שעשה בחייו, יודע איך נתרם וניזון ממנו. הוא דורך על אותן במות עליהן דרכו לפניו, הדהוד הצלילים האלה מתערבב עם אלה. הם חלק מאותה היסטוריה, אותו סיפור, והצעיר מודע לזכות שיש לו.

איברהים מעלוף הוא חצוצרן, מלחין ומוזיקאי ענק, בן 40, נולד וגדל בלבנון, למד חצוצרה עם אביו, מנגן לרוב על כלי שהוא היחיד בעולם לנגן עליו: חצוצרה בעלת 4 שסתומים שאביו פיתח ובנה, כאשר השסתום הרביעי מאפשר נגינת רבעי הטונים שהם חלק מהמוזיקה המזרחית (לעומת חצאי הטונים המקובלים במוזיקה המערבית, ממנה צמחה החצוצרה עם 3 שסתומים). עם הכלי הזה הוא משלב מזרח ומערב בנשימה אחת: ג’אז, רוק, פיוז’ן, פופ, עם נגיעות אוריינטליות וסלסולים, יש לו צבע ונגינה מאוד אישיים.

מרוב מלחמות משפחת מעלוף היגרה לצרפת שם איברהים גדל וחי עד היום. לפני שהכרתי את איברהים מעלוף הכרתי את דודו, אמין מעלוף, אחד הסופרים האהובים עלי. הוא כותב סיפורים שאתה רק רוצה שלא יגמרו לעולם. חוץ מרומנים הוא כתב גם ספר על תהיותיו לגבי זהויותיו – “זהויות קטלניות“. באמצעותו הגעתי הכי קרוב לטיוטת תשובות על זהותי שלי: אמין מעלוף חי בצרפת אבל נולד בלבנון, נולד בלבנון אבל לא מוסלמי כמו רוב הסובבים אותו אלא נוצרי, לא קאתולי אלא מלכיתי-יווני… הוא לא בוחר בזהות זו על חשבון אחרת אלא נהנה מהעושר והאפשרויות הרבות העומדות לרשותו.

לא מצאתי תשובות כשחייתי כיהודי בגולה, הלכתי לחפש אותן בין היהודים החיים בציון וגם שם לא מצאתי. ורק כשקראתי את סיפרו של מעלוף (זה, ועוד אחד – “שורשים”) הבנתי שאני לא מחפש בכיוון הנכון. אותה תובנה עוצמתית הייתה לי בשיחה או שתיים שהיו לי עם שחקן תיאטרון/קולנוע ערבי ישראלי על נושא שייכות/אי־שייכות למדינה בה נולדת ו/או חי. פתאום ראיתי את הקווים המקבילים שיש בין ערבי ישראלי לבין יהודי בלגי… הבנתי כמה עומק משותף יכול להיות בין “זרים”, כמה שייכות יש בין הלא שייכים, לעומת מה שאתה עשוי למצוא/לא למצוא אצל קרוביך, שכן שיחה כזו עם בלגי או עם יהודי ישראלי היא שיח חירשים.

ב- 2014 זכה איברהים מעלוף בפרס היוקרתי Victories de la Musique בקטגורית מוזיקת עולם, וזו הפעם הראשונה מאז הפרס הוכרז באמצע שנות ה-80 שהוא מוענק לנגן ולא לזמר או ללהקה.

בהמשך אותה השנה מעלוף מופיע בפעם הראשונה באחד האולמות המיתולוגיים של עיר האורות, L’Olympia. במהלך אותה הופעה הוא מפתיע את הקהל שבא לשמוע אותו ומזמין לבמה את אחד האייקונים של תרבות צרפת מימי פוסט מלחמת העולם השניה ועד היום, הזמרת והשחקנית ג’ולייט גרֶקו.

Juliette Greco Miles Davis
Juliette Greco and Miles Davis

שמה וחייה משולבים בשמות מוכרים רבים של מי שהסתובבו ברובע הלטיני ובסן ז’רמה דה פְרֶה כמו ז’אק פרֵווֶר, בוריס ויאן, סרז’ גינסבורג, ליאו פֶרֶה, ז’אן פול סַרְטרְ, מיילס דייויס, אַלבֶּר קאמי, אורסון וולס ועוד… היא הייתה יפה, בעלת קול עמוק ודרמטי. האמת, היא עדיין קורנת גם בגילה היום. סרז’ גינסבורג כתב לה שיר בתחילת שנות השישים, La Javanaise, וזה השיר שהיא מבצעת באותו ערב.

ז’וונֶה הוא שם של עוגה – על שמה אני חושב היה בית קפה תל אביבי בשם “לה ז’וונֶז”. זו העוגה האהובה עלי וזה לא קשור בכלל, רק אותה המילה.

ז’וונז הוא גם השם בו מכנים את תושבות האי זַ’ווַה, וגם לזה אין שום קשר, רק המילה.

ז’ווה הוא גם שם של ריקוד פריזאי עממי, כמו מזורקה מהירה, לרוב, שהתפתח לפני כמאה שנה, בו הגבר מניח את ידיו על ישבנה של הרוקדת איתו, וזו משלבת את ידיה מאחורי צווארו, תנועות וצעדים מהירים. על הקצב הזה השיר הולחן.

ז’וונֶה הוא גם דיבור “מוצפן” של ילדים, כמו א-בה-ני-בי בעברית, בו מוסיפים בכל הזדמנות את האותיות av או רק את האות v. וזה מה שיש לנו בשיר הזה. קצב משולש והרבה מילים עם האותיות av/v. למשל, בבית הראשון:

J’avoue j’en ai bavé pas vous / Mon amour / Avant d’avoir eu vent de vous / Mon amour…

הפסנתרן מתחיל לנגן, הקהל לא יודע, איברהים מעלוף יוצא אל אחורי הקלעים וחוזר עם אורחת הכבוד שלו, הקהל קולט, נרגש ויוצא מגדרו. באו להריע לו, ומוחאים כפיים לה, לאות כבוד גדול לדור הישן: היא עדיין אקטואלית, רלוונטית…

תמיד כשאני רואה את הקטע הזה, העיניים גדושות… בעדינות רבה איברהים מעלוף מסדר לה את המיקרופון, נותן לה להרגיש בנוח, להתחיל כשהיא רוצה. המון חיוכים יפהפיים ביניהם, הוא ממעט לנגן, לא רוצה לכסות ולא למשוך תשומת לב מיותרת, אולי לא רוצה לאבד אותה באלתור, מסתפק בהכפלת המנגינה. שיר על אהבה שחלפה, ובאילו מבטים היא מסתובבת אליו, עדיין בת 20…

בסוף יש סולו קצר, עדין, יפיפייה, היא, שהכירה את הג’אז כשהוא נחת בצרפת יחד עם המרינס בשנות הארבעים, שהייתה כל כך קרובה למיילס דייוויס, מקשיבה ומתבוננת בו באהבה, וכשהסולו נגמר, כמו ילדה נפעמת לוחשת…”ouiiiii…” מרוב אושר, נשיקה, ומשם להפתעה שהוא הכין לה.

אגב, בקטע הזה הוא לא מנגן באותה החצוצרה המיוחדת אלא ב- flugelhorn, כלי רך ועדין במיוחד. הנה הקטע:

 

יש שפע של קטעים נוספים של מעלוף, יוטיוב לא מוגבל.

יש את הלהיט Beirut, יש את Una Rosa Blanca המשלב נאום של ברק אובמה בקובה בו הוא מצטט מילות של שיר מקומי לאות חידוש הידידות בין שתי המדינות… Maeva in Wonderland יש, ויש, ויש.

 


טיירי וידר – מיילס דייויס

טיירי וידר – ביל אוואנס

טיירי וידר – ג’אז

טיירי וידר – Mariza

טיירי וידר – Barbara

טיירי וידר – Tose Proeski

טיירי וידר – קול ללא סווינג

טיירי וידר – Yamandú Costa

Share

6 thoughts on “טיירי וידר – איברהים מעלוף וג’ולייט גרקו”

הערות? אשמח לתגובתך