פרדוקס נורמטיביות-סבירות
נורמטיביות היא אמנות ההתכנסות לערכים שנוסחו על ידי אחרים,
תוך שכנוע עצמי שעצם היות הערכים נורמטיביים הם סבירים- עומדים באמות מידה רציונליות,
כאשר
תקפות הערכים הנורמטיבית נובעת מעצם היותם מקובלים על מספיק אנשים בסביבתו של פרט כדי חריגה מגבולות ה'נורמטיביות' ולהיחשב כ'סבירה'.
הבהרה
תפישה שנוטלת פעולה או חפץ, מייחסת לו משמעויות שונות לחלוטין ממהותו הסבירה הנתפשת על ידי מסות של אנשים היא פעולה נורמטיבית.
משמעויות מטה-פיסיות, מיסטיות, מקודשות, ולהן השלכות פרקטיות.
כך,
דגל, ייחוס לבד צבוע באופן מסויים ערכים נשגבים,
המנון, אוסף מלים ולחן מסויימים,
ספר, צבר מלים מסויימות,
סמל גרפי, שמבטא התייחסות ערכית לקבוצה נורמטיביות,
טקס, סט פעולות רוטיניות שמבטאות, מסמלות רעיונות,
פריט לבוש, שמפריד בין קבוצות נורמטיביות שחולקות רעיונות מסויימים לאחרות שאינן,
תשמיש קדושה, כלי דקורטיבי שמשמש לפולחן.
עשויים להוות,
בהסכמה מוטמעת נורמטיבית
משמעות אחרת מפיסת בד, אוסף מלים או חפץ ולעבור טרנספורמציה למשמעות אחרת בעלת ערכים שונים לחלוטין ממה שהיוו במקורן.
או תפישות אבסטרקטיות כ-
נדר, מושא ומתן עם הסטטיסטיקה,
שבועה, מלמול אוסף מלים שמחייב את ממלמליהם כתעודת אמינות, אישוש לא רציונלי סופי ועליון לפעולה שמראש הוטל ספק ברציונליותה,
מדינה, אוסף פרטים המאוגדים במבנה טריטוריאלי שלטוני,
לאום, תפישה של גורל משותף של אנשים,
גורל, תפישת יד מכוונת,
אל, איגוד והאנשת סט ערכים ותפישות.
מעצם היות פעולה נורמטיבית היא נתפשת כסבירה.
תבוניות
עצמוניות
תבוניות התנהגותית אישית, מגדירה את בעליה, את זהותו, את התנהלותו את מערכת ערכיו באופן עצמאי, במנותק מהתכנסות לאלה של זולתו.
אמות מוסר וההתנהלות תבונית היא עצמונית בהגדרה- אחרת איננה תבונית,
ומגיבה רציונלית ללא קשר הסקתי לערכי אחר.
אמות מוסר נגזרות משילוב של
- תפישת קידום אינדיבידואל את עצמו
- מגבלות ערכיות המושתות עליו.
מגבלות אלה מדורגות ערכית על ידי רוב הציבור בהיררכיה ערכית, מהגבוה לנמוך:
- כוח עליון,
פוסטולטים שניתנו, - כוח נורמטיביות,
התבוננות בסביבת הפרט, - תפישת פרט,
ניסוח עצמוני,
ועל ידי 'תבוני' בהיררכיה הפוכה.
כשקיימת התאמה בין ביטוי מוסרי של יישויות המסתמכות על כוח עליון או כוח הנורמטיביות לתפישה עצמונית תבונית,
יש להניח שזו התאמה מקרית, אד-הוקית,
לא כשחלוף הדדיות,
שכן הנורמטיביות מקיימת יחסי גומלין מטעים עם סבירות, שכן אם תתרחק ממנה מדיי- תאבד את הלגיטימיות הנורטמטיבית..
לכן, אגב
כללית
תבוניות נתפש כיהירות והתנשאות, שכן זהות בעליה אינה נגזרת מערכי התנהגות אחר.
תפישתו אינה מבטאת התייחסות לתפישות אחר,
ומתוך כך מפחיתה ערך למי שתפישתו היא תוצר נורמטיבי נטול בקרה תבונית.
פוליטית פרטיקולרית
כך, ניסווח התנהלות תבונית לא תושפע מ-
- מה עשה ההוא מדאע"ש,
- ולמה שאף הערבי, והמפגע,
- ומה ביקר האירופאי,
- ומה חשב הדתי המיומן, החרדי העבדקן, או הליכודניק הלאומן,
- או מקופח תורן,
- והאם ההוא ראה באחר יהודי מלוכלך
- או ישראלי גיבור.
חריגתית
עצמאות מחשבתית, עלולה להיתפש כהפרעה אישיותית, ניתוק ממציאות, לעיתים סכנת אדם לסביבתו ולעצמו.
הקו המנחה?
[ברור שזהו קו בעייתי, למתיחה, הבנה הפרדה, שכן אלה מושגים אמורפיים מטושטשים דינמית- נעים על ציר תפישה וזמן.]
לא מבחן הנורמטיביות, אלא בוחן הסבירות.
