לצל העצמים קיום עצמאי, או לא
הנסיעה הציבורית בהודו נערכת בדרך כלל בלילה. ביום הכבישים עמוסים מכדי לנוע.
כשיוצאים מהעיר, התאורה מקבלת ממד נוסף;
האור הוא, כאילו, לעצמו, לא להארת נושא אחר.
אנשים ועצמים נתונים לחסדי תאורת שמיים, או לתאורת חסדי השמיים.
חסרי ערך. בקושי נראים.
יש המוארים בנורת 60 וואט בודדת, כתם סהפהפ, שכן אי אפשר לכנותו צהוב, כאילו אומרים "אני פה. סליחה".
ויש את הניאונים. אלה זקורים, בהתרסה מעלה, ניצבים, לא מאירים דבר, רק מצהירים "סליחה! אני פה!" כתכשיטים שנועדו לתת ערך למי שרוכש ועונד אותם והפכו את קיומם לעניין שלעצמו בהיותם ליד העצם שנהנה מההארה.
והצל? האחריות לקיומו, מוטלת על העצם. לבדו.
הודו 2004
