הודו

משך קריאה כ- 111 דקות

ינואר–פברואר 2004

טרם

למה אחרון?

בן 44, כמעט, נראה 54, מרגיש בן 64. כבר לא כל כך לעניין הן מבחינתי – הפיזיולוגיה כבר לא משהו – לא שמלכתחילה היתה מי יודע מה – והן למקומות שנמשך אליהם – מרגיש כטיפת דיו בכוס מים, מעכיר ת’סביבה.

טוב, הטיול הלפני האחרון.

טיול הודו 2004
הודו 2004

למה כותב?

תשובות רבות, המשתנות בתוכנן ובחשיבותן, גם על ציר הזמן;

  • שיחזור חוויות,
  • עיכולן,
  • ככה,
  • איריס הורתה,
  • שיתוף הקורא,
  • הטענת חשיבות עצמית,
  • לומר לגוגל “אני כותב, משמע אני קיים”
  • יצירת תעסוקה עצמית של למעלה מ- 100 אחוז.

יש להניח שלאחר שחזור החוויות, העלאת הרעיונות, ניסוח הטקסט, מאמץ הכתיבה, מלאכת ההקלדה, עבודת העריכה, ותוגת התיקונים, מניח, שאף פעם לא אחזור לזה, גם כי אין כוונה וגם ניסיון העבר מוכיח.

לפני

רוצה לנסוע. מאוד. לטייל. להיות בתנועה. לחוות גרפיקה אנושית מרצדת. לחיות בתנועה בה מפיק את הדרך. רדיפת ריגושים, חוויות, תכנים, ניסוחים, הגדרות ואסוציאציות. יימון יכולות הלבד. להסתדר. משחק עם הזמן. עם התודעה. שימוש בביטוי ‘הטענת מצברים’ במובן התכנים הנצברים ולא במובן חידוש אנרגטי. להיות לבד באופן מבוקר – רוצה נשאר, לא רוצה, מפעיל את החיה-החברתית-המשוכללת ליצירת תקשורת. מימוש התחושה שמבטא מגוון רחב של יכולות ומוציא את המיטב החבוי והנחלד שבי במצבים כאלה.

איריס מאשרת, שהמשפחה מאפשרת את הזמן שרוצה.
מחליט, שרירותית, שבעה שבועות.

עד 2004, טיילתי באמריקה, צפון ודרום. באירופה לא מספיק, באפריקה כלל לא, גם לא מזרחית לירדן. הנהר. בתחושה שזו הפעם האחרונה שיכול לטייל תרמילים בפורמט 1985, מבחינה מנטלית, פיזיולוגית, הקצב וההתחככות עם המגבלות וחוסר הנוחות.

בוחר בהודו. אייקון, האמא של הטיולים, הישבן ממנו צומחים. לבטח ב’מזרח’. מכוון לשני מקומות – Pune, ו- Varanasi. חייב להבין על מה מדברים אנשים מהסוציו-אקונומיקה המנטלית שלי על אשראם, מדיטציה, תודעה וקורסים. מת לראות חלקי גופות צפים בגנגס או לפחות לראות אפרי גופות מתפזרים ברוח. ב- live. לא סרטים, תמונות או סיפוריאציות.

יש דיבור, שידידי האמן ואולי ידידי הנערץ יצטרפו. לתפישתי את שניהם, Hard core הודו לא ממש מתאים. לשניהם.
איך יודע?
אם היה מתאים היו שם. הם רודפים אחרי דברים אחרים. הם שונים מהותית וחולקים על חוסר ייחוסי להם את הנאתי מסוג כזה של טיול. שניהם מתכנסים שיצטרפו לאפטר-פארטי בתאילנד. מכיר אותם מספיק כדי [לא] לדעת שאינני יכול לצפות אם יגיעו או לא, אדע כשיגיעו, רק בעת שאראה אותם מולי. אין מעצורי מימוש רצון, כלומר יכולים להיות ולא להיות בחלון זמן שמתאים להם, הדגש הוא על מיצוי הרצון. יש להם מעצורים מעטים בתחומים אלה, המוטיבציות בתלות לגירוי זמני, מיידי ומשתנה. כמו פרס שאמר שיש לעשות שלום עם ערפאת כאילו אין טרור ויש להילחם בטירור כאילו אין תהליך שלום, נערך לטיול לבד.

הנסיעה החלה בלילה שבין שישי לשבת, 9 ל- 10 בינואר, אם לא לוקחים בחשבון שבועיים קודם את המחטף שעשיתי לסמנכ”ל, שהפך תוך כדי משנה למנכ”ל, ומקווה שאסיים את הכתיבה לפני שיהפוך למנכ”ל, פרץ בצחוק לבקשתי לששה שבועות; אמר “בסדר” ובאותו הוגה את ה”ר”, הזמנתי את הכרטיס.
זה לא הזמן לנסוע. לבטח לא לפני שמתחיל תפקיד חדש, על אחת וכמה הקמת עולם תפקודי מסקרצ’, קידום צוות ניהולי חדש תחתי, לא נכון לעשות זאת כשאני בקידום, ולא באווירת שינויים ארגוניים עמוקים ומוסווים במידה שהארגון עובר בהעברה בין־דורית ממייסדיו לממשיכיו.

כמו להיכנס להיריון, זה אף פעם לא הזמן. האם מוכן להיות במצב שבעוד עשרים שנה אומר לעצמי שלא נסעתי כי היה מי שחשב שזה לא הזמן ולא היעד הסביר לנסיעה?

מוצא תפר שבו השהייה שלי היא בניהול פארש טיים יחסי, ומזמין טיסה ל- 9 לינואר.
לא עושה שיעורי בית, מאשר נחיתה בניו דלהי.
לשמחתי, לאחר יום נאמר לי שאם אני מכוון ל- Pune, אז Mumbai היא היעד.
לא מבין את עומק הסימן, נאמן למסגרת הזמן מקום הנחיתה והיציאה, לא בודק היכן Varanasi, שבדיעבד הבנתי שנמצאת במזרח הודו, וקובע את היציאה לבנגקוק ממומבי, עובדה שתשתנה בהמשך.

מעט לפני

הנסיעה, החלה בשישי. כלומר הכרטיס היה ליום שישי. ביום חמישי התקשרו מ- Jordanian Airlines והודיעו שיש איחור של יום. בחיים לא קרה לי דבר כזה. ובכל זאת המסע החל ביום שישי, מפני שכשהתעוררתי בשבת בבוקר, סיפרתי לאיריס על חלום, take off על שבע הפרות השמנות שעולות מהיאור ונאכלות על ידי שבע פרות רזות שעולות אחריהן – בפרטנר נערכת מסיבה, לא בנילוס במצריים, בחדר האוכל, ראש העין.

סכמת הצבעים של התפאורה היתה, כפי שמקושר אצלי לפחות, לצבעי הסוונטיז האמריקאיים – מתכת בוהקת, אפור, בז’ נוטה לורוד ופורמייקת דמויית עץ מהגוני.
תוך כדי המסיבה נקראתי לחדר המנכ”ל – חדר במימדים בלתי סבירים של עומק עצום ביחס בלתי סביר לרוחב צרותו.
תוך פרק זמן קצרצר הפגישה נפסקת – נקראתי החוצה; הצטרפתי לחדר מנהלים שמח, שם נערכת פעילות חברתית על ידי מנהלת רווחה, שלא קושר אותה לדמות אמתית מוכר ממצב ערות. זו פונה אלי ומציעה לי חבילה עם תחתונים כתומים.
בחי אלוהים בספר התורה, זה מה שאני זוכר.
אני מודה לה, ודוחה את התשורה.
היא חוזרת על הצעתה מספר פעמים, יותר מדיי, נראה לי מעיק וחשוד. היא מבררת אם אני עומד על כך לא לקבל את התשורה. “אכן”, עומד על שלי.
גבירתנו מכנסת את תשומת לב הנמצאים בחדר, מודיעה להם שהציעה לי לקבל את התחתונים הכתומים, ובשל דחייתי את ההצעה אני מפוטר.

רצף האירועים מואץ, נכנס להלם, יוצא ממנו, פורץ בבכי – אני בבכי – שואל איך יכול להיות, רץ לחדר שהייתי בו עם המנכ”ל שיושב באמצע החדר מבחינת עומקו, צמוד לקיר הימני, הייתי משתמש במילה ‘ספון’ אבל אסתפק ב’ישוב’, בכורסה מיושנת בפסי צהוב כתום עתיקים, חובק תיק עור חום. האיש הגדול נראה קטן ומבוהל בישיבתו, במצוקה – מראה אינטימי של מחזה ממין זה אין לי ברפרטואר המצומצם של חשיפתי אליו המסוים. הוא נראה מופתע מכניסתי ושילח אותי מעל פניו באומרו “לך קבע את המשך הפגישה להזדמנות אחרת” כשברור שאין כוונה לפגישה.

פרטנר נמצאת בעיצומם של שינויים ארגוניים. גם אני חלק מהם. אולי בשל העובדה שדברתי בבוקר הקודם עם סגן סמנכ”ל שעוזב, אולי בשל העובדה שכמה שעות קודם עודכנתי על-ידי חבר ילדות שסיפר על אחותו השוקלת פרידה מבעלה הממקצע את חוסר יכולתו לפרנס אותה ואת ילדיהם, אולי בשל השינויים שעובר תואר הסמנכ”ל ושיחתי עמו בשישי בצהריים, בין היתר על כך, אולי כל אלה הם שהביאו עלי את הביעות: פיטורין על סירוב קבלת תחתונים כתומים. כאילו דה?

10.1.2004

Share

הערות? אשמח לתגובתך