ירון לונדון: הערבים פראי אדם

גאולה ולונדון

בעת כתיבת הפוסט אני צופה באדיקות בתוכניות 'גאולה ולונדון'.

הקדמה

את ירון לונדון אני כמעט מעריץ. יכולותיו עושות לי את זה. רוצה גם להיות עם רהיטות, שפתיות, חדות, עומק, יצירתיות, פעילות תקשורתית מולטי־מדיה, חן מצונן, כתיבה ויכולת טיפול בטקסטים באשר הם, בקריאת חומר מודפס. (אני) לא שם. גם הזיכרון שלי, ההולך ונחלש, הרץ ונקלש, רחוק מלאצור את מה שהוא זוכר. יכולת הפניה שלו לזיכרון, דליית המידע, קישורו לסוגיה על הפרק, ניסוחי ההתייחסות, מפילים אותי בַּרצפה!

קיצור, אם עלי לבחור בין ירון לונדון לבין הקונקורנט להערצתי – מג'יק ג'ונסון, מה אני רוצה להיות לכשאהיה גדול –

• 20 עד 32 – אין מה לדברמ – מג'יק, בנוק אוט.
• 32 ואילך – לונדון, בנקודות.

בינתיים, כמוהו, מממש את 'יהירות מעושה כמוה כיהירות אותנטית' כשמצטנעים – בעצם משוויצים.

הרעש שהעלה עם ה'ערבים הם פראי אדם' הציף כמה נקודות:

'הערבים הם פראי אדם'

אמירתו של לונדון. ככזו, כביטוי תפישתו ראויה להיאמר. אם תגובה זו אינה עומדת בכללי התקינות הפוליטית fuck the takinut politit.

כמאפיין, התרבות הישראלית עברית רעשנית, היפנית מסוגרת, אמריקאית צרכנית, גרמנית נטולת הומור, בריטית אנדרסטייטמנט, הרוסית נוקשה. התרבות הערבית, להבנתי, כתמהיל כולל, מחצינה 'אלימות נורמטיבית' יותר מתרבויות אחרות. ככזו – אלימה. אין הדבר אומר, לא ניתן להסיק, שכל הערבים הם 'אלימים', גם בסטנדרטים של בריטים מנומסים.

גדעון לוי: ישראל רצחנית פי 18

לגדעון לוי שורף עניין העוולות שישראל עושה בפלסטינים.

במידה פחותה, בתחושת אי־נוחות, גם אם מופחתת משלו, במידה רבה הרבה פחות של ידע ומעורבות רגשית גם אני חש כך.

אני לא נמנע מהמחשבה שהתייחסותו של לוי, מיתוג עצמו לנושא, אינם מקצינים את ענייניות התבטאויותיו. ובכל כמובן אני מעיד על עצמי, לא עליו.

תפסתי לה בשד ואמרתי…

אינני יודע אם הסיפור אמיתי,
ואם יש בו מין המציאות, לא הייתי נשבע שכך אירע,
ובכל מקרה לא מצאתי בו מין, לא תקפנות, אלא אמירה נוקבת (שאינני שותף לה) על מצע הומור משובח.

זהו סיפור, כאילו תוסס, לח, שבא להעביר נקודה ולהיות מעניין בשל חפינת הסיפור שד.

הפער בין מהות ה'סיפור' לבין לאן שלקחו אותו – כל מי שלקח, לאן שלקח, בעיקר מעיד על הלוקחים, לא על לונדון, על הסיפור, על האלגוריה או על השד שהוחפץ.

גאולה ולונדון

גאולה ולונדון

הזוג גאולה סער אבן וירון לונדון הם צמד, לטעמי, לא מוצלח; תרומתה של אבן מִתמצתת ברטוריקה של הזבוב המסייג את הפיל התכני, ואמור לנסוך בו לגיטימציה שמרנית:

אצל גאולה אבן, מתבטא בקונקרטיזציה מולקולרית, בעיקר בסיוג שאלת לונדון או בתשובת העונה לשאלה בנוסח –
'מה שענית הוא לא אפס נקודה משהו ממה שהתכוונת או שאני יכולה לחיות איתו?'

במחיצת ירון לונדון, כשהיא נטולת העומק, הרוחב, נעומר – הנפח התרבותי,
תרומתה מצטמצמת לסיוג עוצמת התוכן הניתך על שמרנותה.

הסינתזה ביניהם לא נכונה; השילוב מפחית את יכולת ההתייחסות של לונדון לסוגיה נידונה, שלעתים אף חשובה יותר מהשאלה, ועל פי רוב גם מהמענה. עבורי, התשובה מהווה בכלל פוסט טריגר לשאלת ההתייחסות המקדימה.

בהסתופפות קונסרבטיבית פרקטו קונקרטית כאבן [תרתי משמע], בהחצנתה את התמוגגותה מביטויים מקדמי אג'נדה קונסרבטיבית, גברת אבן סער נמשחת בדוק אינטלקטואלי, לא לה – בואו(!), אינטלקטואלית היא לא – כשאבן סער עצמה, לונדון – לאבחנתי הייתכן שגויה, ואני כצופה, חשים אי-נוחות ממשיחה כוזבת זו.

הייתי מותיר את לונדון עם תוכנית, לבד, ללא קביים תומכים או אבנים בכיסים, ויכול להבין שבאטמוספרה הקונסרבטיבית השורה כיום – לא יקרה.

לי, חבל