פאשיזם?

משך קריאה: 11 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

בוחן פשיסטי

Ibi potest valere populus ubi leges valent
אנשים חזקים, היכן שחוקים חזקים.

משתמשים ב'פאשיסט', כגידוף*. ועם זאת, פאשזים כתחוג הוא בעל משמעות רחבה ומורכבת באופן שיקשה למצוא מי שיעיד שאינו יודע מהו 'פאשיזם', ומאידך, יקשה אף יותר למצוא שניים שיגדירו פאשיזם באופן זהה.

* ההבדל בין גידוף לקללה, הוא, שגידוף הוא נאצה, מילת גנאי, בעוד שקללה, כברכה היא ייחול, שבשונה מברכה כייחול חיובי למבורך, קללה הוא ייחול שלילי.

בבחינת מיקום תפישה בין קונסרבטיביות לפרוגרסיביות, הצעה שלושה אלמנטים לבחינה:

אלה מדדים איכותיים, ולא כמותיים מדידים.

הבחנה זו רלוונטית הן להתנהלות פרט, והן להתנהלות ריבון.

ד"ר לורנס בריט ניסח אינדיקטורים לפאשיזם ב-14 נקודות.

תרגום עמית לב:

1. ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות:
החל מהצגה של דגלים ודגלונים באופן קבוע ועד לסיכות הדש הנפוצות, הצורך להציג את הלאומנות הפטריוטית מצד המשטר עצמו ומצדם של האזרחים שנסחפו בהתלהבות, תמיד היה ברור. סלוגנים זכירים, גאווה בצבא ודרישה לאחדות היו נושאים נפוצים בהצגת הלאומנות הזאת. כמעט תמיד זה הלך יד ביד עם חשד בדברים שהם זרים, בצורה שגבלה לעתים בקסנופוביה (בעת-זרים, שנאת זרים).

2. בוז לחשיבותן של זכויות האדם:
המשטרים עצמם ראו בזכויות האדם כבעלות ערך מועט, וכמעכבות את המטרות של האליטה השלטת. באמצעות שימוש נבון בתעמולה, האוכלוסיה הגיעה למצב שהיא מקבלת את הפגיעה בזכויות האדם של קבוצות מסומנות, באמצעות דחיקתן של קבוצות אלה לשוליים או אפילו באמצעות דמוניזציה שלהן. כאשר הפגיעה הזאת הייתה שערורייתית, הטקטיקה הייתה שימוש בסודיות, הכחשה ודיסאינפורמציה.

3. זיהוי של שעירים לעזאזל או אויבים כמטרה מאחדת:
הדבר המאחד, שעובר כחוט השני בין כל המשטרים הללו, הוא השימוש בשעיר לעזאזל כדי להסית את תשומת הלב של האנשים מבעיות אחרות, כדי להעביר את האשמה לבעיות וכדי לתעל את התסכול בכיוונים מאוכוונים. שיטות הבחירה – תעמולה חסרת מנוח ודיסאינפורמציה – היו לרוב מועילות. לעתים קרובות, המשטרים הללו היו מפעילים פעולות "ספונטניות" נגד אותם שעירים לעזאזל, לרוב קומוניסטים, סוציאליסטים, ליברלים, יהודים, מיעוטים אתניים וגזעיים, אויבים לאומיים מסורתיים, בני דתות אחרות, חילוניים, הומוסקסואלים ו"טרוריסטים". מתנגדים פעילים של משטרים אלה סומנו לבסוף כ"טרוריסטים" והטיפול בהם היה בהתאם.

4. עליונות הצבא / מיליטריזם נלהב:
האליטות השליטות תמיד מזדהות באופן צמוד לצבא ולתשתית התעשייתית שתומכת בו. חלק לא פרופורציונלי מהמשאבים הלאומיים עוברים לצבא, גם כשהצרכים הפנימיים היו חריפים. הצבא נתפס כביטוי של הלאומנות, ושימש, במידת האפשר, להשיג מטרות לאומיות, להפחיד אומות אחרות ולהגדיל את הכוח והיוקרה של האליטה השלטת.

5. סקסיזם פרוע:
מלבד העובדה הפשוטה שהאליטות הפוליטיות והתרבות הלאומית נשלטו על ידי גברים, המשטרים הללו ראו, ללא ספק, בנשים אזרחיות מדרג ב'. הם התנגדו להפלות וגם היו הומופובים. גישה זו לרוב עברה קודיפיקציה באמצעות חוקים דראקוניים שנהנו מתמיכה חזקה של הדת האורתודוקסית של אותה מדינה, שנתנה למשטר כיסוי להתעללות זו.

6. שליטה באמצעי התקשורת ההמוניים:
בחלק מהמשטרים, אמצעי התקשורת ההמוניים נשלטו בצורה חריפה ובאופן ישיר, והיה אפשר לסמוך עליהם לא לסטות מהקו של המפלגה. משטרים אחרים השתשמשו בכח עדין יותר כדי להבטיח את שמרנותם של אמצעי התקשורת. שיטות אלה כללו שליטה ברשיונות ובגישה למשאבים, לחץ כלכלי, פניה לפטריוטיזם ואיומים מרומזים. המנהיגים של אמצעי התקשורת ההמוניים היו לרוב תואמים לאליטה השלטת. התוצאה הייתה, לרוב, הצלחה בלשמור על כך שהציבור הכללי לא יהיה מודע להגזמות של המשטר.

7. אובססיה לבטחון הלאומי:
באופן בלתי נמנע, מנגנון הבטחון הלאומי היה בשליטה ישירה של האליטה השלטת. זה היה, לרוב, כלי לדיכוי, לפעילות סודית ולשבירה של כל ההגבלות. הפעולות שלו הוצדקו תחת אצטלה של הגנה על "הבטחון הלאומי" ופקפוק בפעולות שלו הוצגו כחוסר פטריוטיות או אפילו בגידה.

8. דת ואליטה שלטת קשורות יחד:
בניגוד למשטרים הקומוניסטיים, המשטרים הפאשיסטיים והפרוטו-פאשיסטיים מעולם לא הוכרזו כחסרי-אלוהים על ידי המתנגדים שלהם. למעשה, רוב המשטרים חיברו את עצמם לדת השולטת במדינה ובחרו לצייר את עצמם כמגינים המיליטנטיים של הדת הזאת. העובדה שההתנהגות של האליטה השלטת שלא התאימה לרוב לתפישות של הדת, טואטאה מתחת לשטיח. התעמולה שימרה את האשליה שהאליטות השולטות היו המגינות של האמונה וכי המתנגדים הם "חסרי אלוהים". התפישה שנוצרה הייתה שהתנגדות לאליטה היא מקבילה למתקפה על הדת.

9. הגנה על כוחם של התאגידים:
למרות שהחיים האישיים של האזרחים הרגילים היו בשליטה הדוקה, היכולת של תאגידים גדולים לעבוד בחופש יחסי לא הופרעה. האליטה השלטת ראתה במבנה התאגידים כדרך להבטיח לא רק את הייצור הצבאי (במדינות מפותחות), אלא גם כדרך נוספת לשליטה אזרחית. חברי האליטה הכלכלית לרוב "פונקו" על ידי האליטה הפוליטית כדי להבטיח הדדיות באינטרסים, במיוחד בדיכויים של האזרחים "שאין להם".

10. דיכוי של כוח העובדים או חיסולו:
מאז שארגוני העובדים הפכו להיות אחד ממוקדי הכוח שיכולים לאיים על ההגמוניה הפוליטית של האליטה השלטת ובעלי הברית התאגידיים שלה, לא מן הנמנע שהם נמחצו או הפכו לחסרי כוח. העניים יצרו תת-מעמד, אליו התייחסו בחשד או בביזיון. במשטרים מסוימים, להיות עני נחשב לסטיה.

11. בוז ודיכוי של האינטלקטואלים והאמנויות:
האינטלקטואלים והחופש הרעיוני וחופש הביטוי האינהרנטי המקושר אליהם היוו קללה למשטרים הללו. חופש אינטלקטואלי ואקדמי נחשבו חתרניים ומסוכנים לבטחון הלאומי ולאידיאל הפטריוטי. אוניברסיטאות נשלטו באדיקות, אנשי סגל שנחשבו ללא בטוחים פוליטית הוטרדו או חוסלו. רעיונות לא שמרניים או הבעת חוסר שביעות רצון הותקפו בכוח, הושתקו או נמחצו. למשטרים הללו, אמנות וספרות צריכות לשרת את האינטרס הלאומי או שאין להן זכות קיום.

12. אובססיה לפשע וענישה:
רוב המשטרים הללו תיחזקו מערכת פלילים דראקונית עם אוכלוסיה ענקית בבתי הכלא. המשטרה לרוב הוללה והחזיקה בכוח כמעט בלתי-נבדק, מה שהוביל לניצול אלים. פשעים "רגילים" ופשעים פוליטיים היו הופכים לאישום פלילי אחיד והיו משתמשים בהם נגד מתנגדי המשטר. פחד, ושנאה, של פושעים או "בוגדים" היה נושא שקודם לרוב בקרב האוכלוסיה כתירוץ לעוד כוח פוליטי.

13. פרוטקציה משתוללת ושחיתות:
אלה במעגלים העסקיים ושקרובים לאליטה השלטת לרוב משתמשים במעמדם כדי להעשיר את עצמם. השחיתות הזאת עובדת בשני הכיוונים: אנשי האליטה מקבלים מתנות כספיות ורכוש מהאליטה הכלכלית, שבתורה תקבל העדפה ממשלתית. חברי האליטה היו בעמדה שאיפשרה להם עושר נרחב ממקורות אחרים גם כן: למשל, גזילה של משאבים לאומיים. כאשר מנגנון הבטחון הלאומי בשליטה והתקשורת מושתקת, השחיתות היא בלתי מרוסנת ולא מובנת לרוב לקהל הרחב.

14. בחירות במרמה:
בחירות בצורה של משאל עם או סקר דעת קהל הן לרוב מזויפות. כאשר בחירות אמיתיות, עם מועמדים, אכן נערכו, הם לרוב הוטו על ידי האליטה השלטת כדי להגיע לתוצאות הרצויות. שיטות נפוצות היו שליטה במנגנון הבחירות, הפחדה ושלילת זכויות אזרח מבוחרי האופוזציה, השמדה או דחיה של קולות כשרים, וכמוצא אחרון, פניה לערכאות שמחויבות לאליטה השלטת.

תוספת שלי

משטר פשיסטי מתייחס לשימור שלטונו כערך עליון ממנו נגזרים שאר הערכים.
אזרחים פאשיסטים מזדהים עם גישה זו.